קו 12 של אגד בקריית שמונה עוצר בכל התחנות החשובות באזור. אבל כבר חודשים שאין נוסעים, העסקים סגורים, בתי הספר הועתקו דרומה, ונסיעה עם רוני הנהג הופכת לסיור בין מוקדי הנפילות הרבים. גם התסריטאי היצירתי ביותר לא יכול היה לדמיין מה יעבור בחודשי הלחימה הבלתי נגמרים על משפחות בצפון.
בזמן שרוני נוהג באוטובוס הריק, אשתו עובדת חיונית בעירייה, ושלושת ילדיהם חיים לבדם בכפר הנופש עין גב, לשם פונו. "אנחנו הולכים לבקר אותם פעמיים-שלוש בשבוע. זה קשה - אבל אין מה לעשות", סיפר רוני. "מה תעשה איתם - תשאיר אותם פה בעיר? אני לא יודע אם אני יכול לחזור עם הילדים שלי לפה - מחכים שזה יתחיל".
הדבר שכולם מחכים שיתחיל הוא מלחמה. לא הטפטופים היומיים של רקטות, כטב"מים וטילי נ"ט - אלא אירוע שירחיק באמת את חיזבאללה מגבול הצפון. דודו סטרול, מהמובילים העסוקים בעיר, מאבחן שעדיין רוב התושבים ממתינים לשינוי שאולי יגיע. "אני יודע מתושבי קריית שמונה - עד שחיזבאללה לא יזוזו ל-10 או 20 ק"מ אחורה, אף אחד לא יחזור", הוא סיפר. "הילדים שלי מפונים לנתניה. מתייחסים אלינו כל כך יפה והפחד שלי הוא שהילדים שלי לא ירצו לחזור לפה - יש להם כ"כ הרבה דברים שאין לנו פה בקריית שמונה בלי שום קשר למלחמה".
במרכז העיר ניצבת החנות לאספקה טכנית של משפחת טיאר - מוסד מקומי ותיק ומוכר לכל תושב. "העסק הזה קיים כבר מעל 40 שנה", סיפר אבי, בעל החנות. "יש ירידות של לפחות 80 אחוז במחזור מכירות, אבל אנחנו לא באים לפה בגלל הכסף. החלק העיקרי שלנו בשלב הזה הוא רק לתת שירות".
עד לתחילת המלחמה, אבי היה פותח את החנות בכל יום ב-6 בבוקר ועובד עד הלילה. כרגע, בין האזעקות, העסק פעיל שעות בודדות בלבד. "מאוד קשה לשרוד בתקופה הזו", הוא שיתף בכאב. "חודשים ארוכים שהאזור לא מתפקד, זו לא קריית שמונה - אין חיים. לא מעט אומרים שהם לא יחזרו - התרגלו למרכז, גילו עולם אחר. אנחנו חזרנו 40 שנה אחורה".
בינתיים, אבי מזהה דרישה גדולה ממעט הלקוחות שמגיעים למוצר אחד ספציפי - מלכודות עכברים. מביקור באחד הבתים של תושבת העיר שפונתה, ניכר היה כי מקום בו לא גרו למעלה משמונה חודשים אינו ראוי למחיית אדם. המצב הזה מייצג בתים רבים שננטשו בעיר באוקטובר, ויש תושבים שעדיין לא מודעים לנזקי עובש ותשתיות חיוניות שניזוקו במהלך התקופה הזו. מעל הכול, בשיא הקיץ, הסכנה היא בעיקר משרפות שיתפתחו בשל העזובה בגינות.
דורון שנפר מהעירייה שיתף עם חדשות 12: "התושבים עזבו את הבתים ב-7.10. כשהם יחזרו, הם לא יוכלו להיכנס לבית. עובש, עכברים, פיח כתוצאה מיירוטים - מצב לא נעים. אנחנו עכשיו בתחילת הקיץ - אני צופה שגם פה יהיו שרפות והכול יתלקח. מזה אנחנו חוששים - מדובר במאות בתים שנמצאים במצב הזה".
את החלק הזה בכתבה צילמנו כמה שעות לפני שפרצה שרפת הענק ברכס רמים בשבוע שעבר, שפגעה, כפי שניתן היה לצפות - גם ברחוב הזה. "זו פצצה מתקתקת", הוסיף דורון. "רק לפני מספר חודשים אחד הבתים ספג פגיעה ישירה. אם חס וחלילה הפגיעה הייתה בחודש האחרון, ורסיס היה נופל באחד השיחים - כל הבתים באזור היו עולים באש והיינו בסרט אחר לגמרי".
אז מה כן עושים בינתיים? מתחזקים את הרחובות והדרכים בעיר, ומקווים שבסוף יהיה גם מי שיחזור לכאן. בועז בן ציון, מנהל אגף שפ"ע בקריית שמונה, סיפר: "אי אפשר להזניח את העיר שלנו. התושבים אוהבים את העיר הזו וזה התפקיד שלנו להחזיק אותה. יש אנשים שכבר חתמו שכירות לשנה במקום אחר ויש כאלה שמצאו עבודה ולצערי כרגע הם אומרים שהם לא חוזרים. אני מאמין שביום שהכול ייגמר - האהבה לעיר תנצח ואנשים יחזרו לעיר שהם כ"כ אוהבים".
עם זאת, מי שעדיין פה נאלץ להסתגל לשינויים. אורי בלאושטיין, מנהל סניף רמי לוי בעיר, סיפר על המצב הכלכלי בין אזעקה לאזעקה: "מקררי החלב ריקים, חלב בשקית כבר מזמן אנחנו לא מביאים ושוקו צמצמנו - אין לנו פה ילדים. אנחנו בסביבות ה-90 אחוז ירידה".
בסניף פועלת קופה אחת בלבד - בפיקודו של יעקב, תושב העיר ב-70 השנים האחרונות. "הייתי שבוע בבית מלון - זה הספיק לי", הוא שיתף. "זאת העיר שלי, שלנו. לא נעזוב אותה אף פעם". במשך שעה ארוכה שהיינו איתו, עבר אצלו רק לקוח אחד: אליהו איילון, חקלאי ממושב כפר יובל הסמוך, שטיל נ"ט נורה לביתו לפני 5 חודשים והביא למותם של מירה אשתו ובנו ברק.
עוד סיפר יעקב על המצב: "אני לא בבית שלי - אני חושב שזה הדבר הכי חשוב. החיים הנורמלים, הרגילים שלי, לא קיימים. הנכדים שלי לא בבית ספר, הם לומדים בכל מיני מקומות. אנשים לדעתי לא קוראים נכון את המצב ולא מבינים אותו. אנחנו בתקופה שאנחנו לא רואים את הסוף שלה - וזה הדבר הכי חמור".