פגשנו לראשונה את אלה חיימי מניר יצחק כשהיא עומדת עם שלושת ילדיה על חוף הים באילת ומספרת להם שהיא בהיריון. אלה רצתה שנתעד את ההיריון הזה כדי שטל לא ירגיש שהחמיץ שום דבר כשיחזור מהשבי, אבל הוא כבר לא ישוב משם בחיים. "כל מה שאני עושה זה לתעד, כדי שיהיה לו", אמרה אלה בזמן הצילומים, טרם ההודעה על הירצחו של בעלה.
"יום שבת 7 באוקטובר, 6 וחצי בבוקר מתחילים שיגורים, אנחנו מתעוררים ונכנסים לממ"ד, אחרי כמה דקות טל מוקפץ כי הוא בכיתת הכוננות", משחזרת אלה את הרגעים שלימים יהפכו לרגעים האחרונים שבהם ראתה את טל. "נשארתי במשך כל היום עם הילדים בממ"ד, בסביבות 21:00 בערב מאשרים לנו לצאת במהירות מהממ"ד ומרכזים את כל הקיבוץ ב-5 בתי ילדים", סיפרה.
"הגעתי לשם ופגשתי את אורטל, הדודה של טל, והיא מעדכנת אותי שהטלפון שלו אוכן בח'אן יונס", תיארה אלה. "אבא של טל הגיע, ההורים שלי הגיעו, סיפרתי להם ולילדים. לקחתי את הטלפון פתחתי גוגל מפות והראיתי לילדים איפה זה ח'אן יונס, זה היה להם מאוד קשה".
ביום רביעי 13 בדצמבר קיבלה אלה את ההודעה כי טל נהרג בזמן שהגן על הקיבוץ בשבת השחורה. "בערב הגיעו אליי קצינים של הצבא שהודיעו לי שטל נהרג ב-7 באוקטובר. הם סיפרו שבעצם הקסדה שנמצאה בשטח סיפרה את כל הסיפור שלו. יחד עם המשפחה של טל היינו צריכים לקבל החלטה מה עושים, כי בעצם גופה אין לנו. החלטנו לעשות הלוויה וקבורה זמנית בקיבוץ רביבים ולמעשה קברנו ארון ריק עם קסדה", סיפרה.
מה אמרת לילדים?
"שאבא שלהם נלחם ושהוא שמר עליהם, שהוא הגן עליהם ועלינו ועליי ועל הקיבוץ. וזה משהו שמאוד חשוב לי שהם יידעו אותו, זה לא מנחם, אבל זה אולי קצת מחזק".
מה הכי יחסר לך?
"אני חושבת שיחסרו לי שני דברים: אחד זה היום-יום - כל מי שיש לו ילדים, בזוגיות, יודע כמה שזה סוג של מפעל, לא יודעת אפילו איך להגיד את זה, ובאמת פה אני שמה סימן שאלה על היכולות שלי להצליח לעשות את זה לבד. ומצד שני, זה ברמה היותר האישית, הרגשית, של פשוט שותף לחיים, הוא באמת היה איתי בכל דבר".