עדינה משה, בת 72, שוחררה משבי חמאס בפעימה הראשונה. כשהיא צופה בסרטוני המנהרות שפרסם צה"ל השבוע, היא מזהה סדק וכֿל חרסינה שבורה על הקיר, אלו המנהרות שבהן היא עצמה הוחזקה, יחד עם עוד 14 חטופים במשך 50 יום, והיא זוכרת הכול.
עכשיו כששוחררה מהשבי היא מדברת על הכול ובעיקר על הגברים, החברים מהקיבוץ, שנשארו מאחור ולמענם היא היום נלחמת. "יש לי הרגשה שחלקם לא בחיים. כי אני יודעת כבר שהם לא נמצאים במקום שבו אני הייתי. העבירו אותם משם. ראיתי את התמונות", היא אומרת.
כשאת מסתכלת על התמונות האלה, זה לא עושה לך תחושה של קלאוסטרופוביה?
"לא. קלאוסטרופוביה לא, אבל פחד כן. כשאני רואה פה את הבלגן הזה, אני תוהה איפה השבויים. המצב היה שם נוראי. לחות מדהימה, חום מטורף. לא היה חמצן. אני דואגת מאוד לחיים פרי. אני דואגת מאוד לאלכס דנציג. אני דואגת למצגר יורם. אלה שלושה מבוגרים שהיו איתי".
"עשה וידוא הריגה"
"אני ובעלי היינו בממ"ד", היא חוזרת ל-7 באוקטובר. "ספרנו לפחות 650 טילים ואף טיל לא נחת בניר עוז, ואנחנו שנינו יוצאים מהממ"ד. ורואים על המדרכה ממול לבית מלא חיילים. אני חשבתי שזה צנחנים, כי הם היו עם נעליים אדומות, גבוהות, מדי חאקי של חיילים, ורובים מכוונים. ואני רואה שהם נכנסים לשכנה ממול. ואז שמעתי אותם מדברים בערבית. הם עברו את הבית שלנו,הם קודם כול חיסלו את הבתים שממול".
המחבלים יורים על הדלת של הממ"ד, סעיד נפגע בברך. עדינה עושה לו חוסם עורקים עם השרוך של המכנסיים שלה ונכנסת להתחבא מתחת לשולחן הקטן בחדר. המחבלים משתמשים בחומר נפץ ונכנסים לממ"ד.
"הם הוציאו אותי", נזכרת עדינה, "לקחו אותי ראשונה דרך החלון, העיפו לי את הכפכפים מהרגליים, ואז החזיק אותי אחד מהם והשני נכנס ועשה וידוא הריגה בשתי יריות נוספות. הוא עשה לי ככה לפני שירו בו: "יאללה, יאללה". ואז העלו אותי על אופנוע. בשלב מסוים הוא תלש לי את העגיל מהאוזן, ואז אמרתי לו: 'סתנה שווי', חכה רגע ונתתי לו את העגיל השני. ואז מישהו מהרחוב, מהנערים, חטף לי את המשקפיים. וזה היה הסיוט שלי שם, אני לא ראיתי כלום".
"אנחנו הלכנו כחמש שעות ביום הראשון שחטפו אותנו. יוכ'קה (יוכבד ליפשיץ) הייתה לפניי, והיה לה נורא קשה. גררתי אותה עד שהגענו", מספרת עדינה.
במנהרה הזו מפרידים אותם לקבוצות. עדינה עם חנה פרי, נדב פופלוול, חיים פרי, אלכס דנציג, יורם ותמי מצגר, ילנה טרופנוב, רימון קירשט ויגב בוכשטב, ג'ימי המטפל הפיליפיני, דניאל ואמיליה אלוני, ועם נילי מרגלית, האחות מסורוקה. היא ועדינה מציגות את עצמן כאם ובת, והן בלתי נפרדות.
"מהיום שהגענו לשם, התחלנו להתארגן על עצמנו. החלטנו שיהיו לנו הרצאות כל יום. אלכס התחיל עם השואה וביקשנו להפסיק. ואני החלטתי שאני מתווכת בין השומרים לבינינו. אמיליה הייתה מאוד אומללה שם, פחדה מאוד. והיא בכתה כל הזמן. היא פחדה מאוד מהרובים שלהם. הם הסתובבו עם הקלצ'ניקובים", עדינה נזכרת.
"ופניתי שם למועלם, שזה המפקד שלהם, ביקשתי ממנו להוריד את הרובים והם הסכימו. ואז הרגשתי שאין לי מה לפחד מהם", היא אומרת.
"המנהרה זזה הלוך חזור"
את ההפגזות של צה"ל הם לא שומעים, אבל מרגישים היטב. "המנהרה הייתה זזה הלוך חזור, הלוך חזור מהפצצות", היא אומרת. בשבועיים הראשונים יש הרבה אוכל, בעיקר קופסאות שימורים ואורז. נילי מגישה לעדינה שלא רואה בבירור את המצרכים, ועדינה מבשלת. אחרי שבועיים נגמר הכול, נשאר רק אורז. "היינו בערך סביב צלחת כזאת, שישה-חמישה".
היו שעות שאתם ככה, כאן במנהרה בלי אור?
"בוודאי".
שעות ארוכות?
"כן".
"באיזשהו שלב אני ביקשתי שם מהמועלם, בגלל שאני חולת לב, לעשות הליכות על המסדרון", היא מספרת. ואז אני עושה את הההליכות ואני שומעת דיבור בעברית בסוף ההליכות. הלכתי ואני שומעת שם את עופר קלדרון ואת ירדן ביבס. היו להם שני מזרנים, הם היו בחשכה מוחלטת, יום ולילה. ביבס אמר לי שהוא נאבק בהם ושהוא לא יודע מה עם שירי והילדים".
"ואז חזרתי אל המועלם, אמרתי לו שאני שמעתי קולות בעברית. הוא אומר לי: 'כן, הם מניר עוז'. אני אומרת לו: 'ג'יב הון' יעני, תן לי אותם לפה, הוא הסכים שהם יבואו לביקור, ונורא שמחתי", היא ממשיכה. "פתאום הם יצאו מהחשכה. בעלה של שירי, שטיפלתי בה ושני הילדים הקטנים שלהם - הוא היה בטוח שהם ניצלו".
"אף אחד לא הגיב לו"
"סינוואר הגיע אלינו נמוך כזה, את יודעת?", שואלת עדינה פתאום. "כל המלווים שלו היו מעליו בגובה. זה היה נורא מגוחך לראות אותו אף אחד לא הגיב לו. 'שלום. מה שלומכם? הכול בסדר?' כולנו הורדנו את הראש.
בעברית?
"בעברית. בוודאי שבעברית. כולנו הורדנו את הראש, לא הגבנו לו. זהו, פעמיים הוא בא בהפרשים של שלושה שבועות בערך. 'מה שלומכם' וזהו, והולך?"
אחרי 47 ימים באים לקחת אותה. היא תצא בפעימה הראשונה עם המון ייסורי מצפון, "זה הדבר הכי נורא", היא אומרת. "זרקו עלינו אבנים, כל הרחוב בח'אן יונס ואמיליה הייתה איתי, והיא פחדה בטירוף".
לעדינה יש שלושה נכדים שנלחמים עכשיו בעזה ולפני שאנחנו נפרדות היא חוזרת בבכי אל החטופים שנשארו מאחור ומתחננת: "איפה פדיון שבויים? ו'אל תניחני לעת זקנה?'"