"אני חושבת שאנחנו כחטופים שחזרו, חייבים להיות הקול של מי שנשאר שם", אומרת דניאל אלוני ששוחרה יחד עם בתה אמיליה בת ה-5 וחצי משבי חמאס. "אני מדברת כדי להשמיע ולזעוק את זעקתם השקטה של אלו שלא יכולים".
בטח לא דמיינת שתהיי חלק מדבר כזה.
"שבי, חטיפה - אלו דברים שלא עברו לי מעולם בראש".
דניאל אלוני, בת 44 ובתה, אמיליה, בת 5 וחצי נחטפו מניר עוז בעת שביקרו בבית אחותה של דניאל - שרון. באותה שבת היא בכלל לא הייתה אמורה להיות שם, אבל המשפחה לחצה שתבוא לחג. וכך באותה שבת ארורה דניאל אלוני מצאה את עצמה בממ"ד בניר עוז ביחד עם בתה, ועם אחותה שרון קוניו ובעלה דוד ושתי התאומות יולי ואמה. כשהמחבלים סגרו על הבית שלהם והעלו אותו באש, דוד ברח מהחלון עם יולי הקטנה. דניאל, שרון ושתי הבנות נשארו בתוך העשן בממ"ד.
"בזמן השהות שלנו בממ"ד הרגשנו ששורפים לנו את הבית", היא משחזרת. "אחותי השאירה הודעה שאנחנו נשרפים ואנחנו כנראה לא נצא מזה. השלמנו עם גורלנו שאנחנו נמות כאן בבליעת עשן או בשריפה".
בכי? חשבון נפש?
"כלום".
כלום? פשוט הבנה?
"הבנה, פחד, ללא מילים. מה תעשי? תפחדי? את עוד שנייה לא תרגישי כלום. אחרי שכיסיתי את הילדה שלי בשמיכה, לא יודעת אפילו למה, אולי שהעשן לא יחדור או יחדור לאט יותר, וחיבקתי אותה חזק ואמרתי לה שאני מצטערת שאנחנו הולכים למות".
ככה אמרת לה, לאמיליה?
"כן כן. מה היא יודעת בכלל מה זה למות".
אז מה היא אמרה?
"לא אמרה, לא דיברה, אבל אז היא התחילה לבכות שהיא לא נושמת, והיא צרחה. ואז משהו בזעקה של הבת שלי גרם לי להגיד לא לייסורים האלה. העדפתי שזה יהיה בירייה, שיהיה מהיר יותר".
"הם מולנו עם רובים שלופים"
ואז אתן מחליטות לצאת מהחלון?
"ואז אני מנערת את אחותי, שהייתה חצי איתנו וחצי לא. אני אומרת לה 'שרון, בואי נמות ביריות, זה יהיה כואב, אבל זה יהיה מהיר. למה להעביר את הבנות בכאלה ייסורים?' אני רק חושבת על לשמוע כל מיני חרחורים של בליעת עשן, יריות עדיף. לא היה לנו כבר הרבה כוח בגוף והיא עוזרת לי לפתוח את החלון. יצאנו ומולנו עומדים מספר מחבלים עם רובים שלופים. אני עוצמת עיניים מחכה למטח. שמענו יריות בחוץ ואז אני פותחת את העיניים והם פשוט מסמנים לנו לצאת. ואנחנו כבר באפיסת כוחות, הם ממש עוזרים לנו לצאת ומכתרים אותנו".
זאת הייתה הקלה כשפתאום הבנת שלא יורי בך, שבכל זאת לוקחים אותך לאיזשהו מקום או ש...
"זה יהיה שקר לומר שלא, כן", היא מחייכת. "כן, כי חיכיתי לזה".
והבנת מאותו רגע שאת צריכה לחיות מרגע לרגע?
"לגמרי. בשלב הזה לוקחי אותנו ואני לא יודעת כלום ואני מסובבת רגע את הראש, ספירת מלאי, ושרון נעלמה לי. היא שמה עליי רגע את הילדה כדי להתאפס על עצמה והיא נעלמה. זה אומר שאני עם אמה ואמיליה".
אמה בת 3, ואמיליה בת 5 וחצי.
"ואני מבינה שאני עם שתי הבנות ושרון נעלמה לי. ואז הם מושיבים אותנו על איזשהו ספסל ואנחנו מחכים להסעה שלהם. מלא מחבלים לידנו".
אתם יושבים על ספסל ומחכים שהם יבואו לקחת אתכם לעזה?
"כן, בשלב הזה אני לא יודעת לאן".
ומקיפים אתכם אנשים עם נשק?
"בוודאי. ואני תופסת את הבנות הכי חזק שאני יכולה ואני רועדת, כמו שאני רועדת עכשיו כשאני מספרת את הסיפור הזה".
הן בוכות?
"לא כולנו בשוק טוטאלי. אין אף אחד שנראה ישראלי".
ואת שואלת את עצמך איפה הצבא?
"אנחנו שעות ישבנו בממ"ד וזה המשפט שעלה לנו 'איפה הצבא, איפה השב"כ, איפה כוחות ההצלה? הכי לבד שיש. ואז מגיעה העגלה הזאת שהם חיכו לה. הם מעלים אותנו, מתחילים לנסוע".
"המחבלים שיכורים מאושר"
ואז מגיעים.
"מגיעים... זו אימה שאי אפשר להסביר אותה במילים. אין מילים בעברית לתאר את האימה הזאת. הייתי בטוחה שפה זה לינץ'".
"הם פשוט נותנים לי כאלה סטירות מאחרוה, בראש, בגב".
צועקים?
"צועקים, הם תפסו שלל והם היסטריים, הם שיכורים מאושר. הם מצלמים בטירוף. צעקות 'אללה אכבר, אללה אכבר'".
כשאת נוסעת בעזה מה לך עובר בראש?
"אני נוסעת לעזה פאק. אנחנו מובלים לעזה, אני מכירה את השדות האלה. אבל אני לא חשבתי שמדובר בחטיפה. חשבתי שבטח הם יעמידו אותנו איפשהו בשטח ישראל, ויש צבא הרי. אני שאלתי את אחותי פעם איך זה עובד כל כך קרוב, היא אמרה לי 'יש פה כל כך הרבה צבא, שאני אומרת לך שאנחנו יותר בטוחים פה ממה שאתם בטוחים שם. אני חושבת שזו תחושה קולקטיבית של אנשים שגרים שם".
את בכלל לא קשורה נכון? את גרת שנים בתל אביב ואחר כך עברת ליבנה. כמעט לא ביקרת בעוטף - והנה דווקא בשבת הזאת זה קורה לך.
"זאת לא שבת שהיא הייתה אמורה להיות שם, גם אני לא הייתי צריכה להיות שם".
אני מחזירה אותך לנסיעה לעזה. הם צועקים מסביב, את עם שתי הבנות.
"אני הייתי במצב כל הזמן מנסה להגן עליהן ככל שאפשר, חוטפת את המכות, מתעלמת מתפללת שאני אצא מזה בחיים, שהבנות לא יישארו לבד".
"לוקחים לאימא את הילדה מהידיים"
"אנחנו מגיעים לעזה", היא ממשיכה לתאר. "הוא אומר לי לקום ולוקחים לי את הילדה מהידיים, את אמה. לוקחים לאימא את הילדה מהידיים. זה שהם לא ידעו שאני לא אימא שלה - אני אימא שלה לכל דבר כאן".
"הבנות קמות מסיוטים": שרון אלוני-קוניו בריאיון
פשוט חוטפים לך אותה מהיד?
"כן, וזה היה רגע שהצלחתי לפתוח את הפה והתחלתי לצעוק. 'לא, לא, הבת שלי, לא' (בערבית). הוא עשה לי ככה (מראה צורה של נשק עם היד) ופה ירד לי מסך. יש איזשהו מנגנון שפעל, מנגנון שמדחיק את מה שאני ראיתי. כי אני לא זוכרת למי הילדה נמסרה, אני לא זוכרת לאיזה כיוון הם לכו. נכשלתי בלשמור על הילדה שלי. היא כמו ילדה שלי. היא ילדה שלי".
"אני לא מאחלת לאף אימא לעמוד במבחן הזה. הפרצוף של שירי ביבס שנלכד כל כך טוב בעדשות המצלמות שלהם, זה היה הפרצוף של כל האימהות שנלקחו ככה", אומרת דניאל.
וכמה זמן לא ידעת מה עלה בגורלה?
"עד הסוף".
זאת אומרת שלא רק שאת יושבת בשבי עם הילדה שלך בת השש, את יושבת בשבי עם ידיעה שלא הצלחת לשמור על הבת השנייה.
"כן, שהיא בטח מתה".
ואת לא יודעת מה קורה איתה.
"לא. וזו התחושה שאיתה הסתובבתי כל הזמן בשבי. מה עלה בגורלה. מה עלה בגורלם של יולי ודוד' שאותו לא ראיתי מאז שיצא מהחלון"/
וניסית לשאול?
"בהתחלה לא, כי פחדתי לשמוע את הגרוע מכול. ואז אמרתי שאני חייבת לדעת, שאולי שזה ייתן לי שביב של תקווה לדעת שהם בחיים. שאם אני לא אצא מכאן בחיים, שהם יצאו בחיים. אחרי מספר פעמים שביררתי נתנו לי מידע שהם מוחזקים בבית חולים. אני נשברתי, אני התחלתי לבכות כששמעתי שהם בחיים".
כמה זמן הסתובבת עם תחושות האשם הנוראות האלה?
"לפחות מחצית מהזמן שהייתי שם".
"ראיתי נער אזוק"
אמרת שזה סרט אימה השבי.
"מורידים אותך למנהרות. בית כלא כל אחד יכול להבין, לדמיין. אבל אם הייתי שואלת אותך איך את מדמיינת מנהרות, קודם כל זה חושך מוחלט. יש להם תשתיות של חשמל של מים במקומות שנועדו לאכלס אנשים, במעברים זה חושך מוחלט".
מה זה חם, זה לח? אין אוויר?
"זה לא חם, זה לח בטירוף. הבגדים לחים כל הזמן, מסריחים, אין אוויר".
קשה לנשום.
"כן. הגענו למנהרה הראשונה, שזאת הייתה כנראה עצירת ביניים, שם ראיתי אנשים. שם ראיתי מבוגרים, תאילנדים, נער אזוק, נראה לי שראיתי עוד כמה אזוקים שם".
מה ראית על הפנים שלהם?
"הלם, פחד, הלא נודע הזה, המצב הזה של המציאות שנזרקנו אליה".
מתחת לאדמה.
"כן וכשנכנסנו למנהרה הבאה, וראיתי את הפציעות, אנשים שכל כך חבולים, עם פצעים פתוחים, עם פנים חבולות מדדים, אנשים שכבר ראו את היקירים שלהם נרצחים והגיעו לשם, ואת כל הדברים האלה גם הילדה שלי ראתה. היה מישהו שבא פעם אחת שאני ראיתי לאסוף רשימה של תרופות. טיפול רפואי אמיתי לא היה שם מעולם והמצב הוא לא טוב שם. המצב הוא שבמיוחד איפה שדוחסים הרבה אנשים.."
מה זאת אומרת "דוחסים הרבה אנשים"? קחי אותי לחדר הזה.
"דמייני חדר, מזרנים כמו פליטים, אחד ליד השני, צמודים. זה אומר שכל אחד עם הנשימות שלו והנחירות שלו והקולות שלו והמחלות שלו והפציעות שלו וכולם דחוסים אחד ליד השני".
היו עוד ילדים במנהרות?
"לא אנחנו לא ראינו שם ילדים".
וכמה זמן היית עם האנשים ככה?
"אנחנו עברנו כמה פעמים, אז לא בהכרח הייתי עם אותם אנשים כל הזמן".
את יודעת למה העבירו אתכם?
"לא".
כל יום יכול להיות הרגע שבו אומרים לך "קומי עוברים מקום"?
"זה בדיוק מה שאני אומרת. בשבי אתה יודע איך היום שלך מתחיל, אבל אתה לא יודע איך הוא יסתיים".
"אלוהים תקשיב לקול של ילדה"
איך את יודעת שעבר יום?
"כשהיינו בדירת המסתור היה קל לעקוב אחרי הזמן כי היינו ליד מסגד".
לדירת המסתור הגעתם אחרי המנהרות?
"לא, היינו שלושה ימים במנהרה אחת ואז הודיעו לנו שאנחנו עוברים לדירה. שם היינו בדירה הזאת שהייתה מקום הקבע שלנו ל-13 הימים הבאים ואז הורידו אותנו למנהרות. ידענו למה מורידים אותנו. אמרו לנו שאם תהיה התגברות של הפגזות אנחנו יורדים. האמת רצינו כבר כי פחדנו נורא מטיל טועה".
מה עושים שם כל השעות האלה? את אימא לילדה בת 6.
"קודם כל זה הרבה שעות מתות, מספרים סיפורים. זה לייפות את המציאות הכואבת".
תני לי דוגמה
"אני סיפרתי לה שאנחנו כאן כי לקחו את כל הילדים הכי מיוחדים ושמו אותם במקום הזה כדי להגן עליהם מהבומים האלה שבחוץ. שאנחנו בטוחים פה. הייתי אומרת לה שכל יום שאנחנו כאן מקרב אותנו ליציאה החוצה. היינו בוחרות מתנה כל יום. את הכול קיימתי, היא קיבלה הרבה יותר מ-49 מתנות וכל הזמן היה ניסיון לייפות לה ולרכך את הטראומה הנוראית שהיא הייתה עדה לה".
היא בכתה? היא צעקה?
"בוודאי".
היית צריכה להגיד לה כל הזמן להיות בשקט?
"בדירה רק, שם אפילו לא טיפת צחוק. הדבר הראשון שעשינו כשירדנו למנהרות אמרתי לה 'עכשיו אפשר לצעוק' היא אומרת לי 'באמת?' אמרתי לה 'כן'. 'אז תצעקי' היא אומרת לי. אז צעקתי בקול רם שהיא תשמע ואמרתי לה 'עכשיו את'. השהות במנהרות לא הייתה נוחה, אבל אפשר לדבר".
מה בכל זאת עזר לך?
"קודם כל התפללנו. אני כל יום הייתי לוקחת איזה רגע ביום מושיבה את אמיליה והתפילה שלי הייתה מתחילה ככה 'אלוהים תקשיב לקול של ילדה' ומתפללת לחזרתנו לשחרורנו למצב הבריאותי של כולם. כשהייתי הולכת לישון היה מתנגן לי בראש השיר של שולי רנד 'אייכה' שהוא כמו תפילה כזאת, קריאה לקדוש ברוך הוא 'תהיה פה בשבילי'. כאימא את מגייסת כוחות שלא בטוח שהם היו שם בכלל לפני. את אומרת בשבי 'אני אעשה הכול כדי שהילדה שלי תעבור את הטראומה הזאת בצורה הכי 'רכה' שיכולה להיות לילד', ואת עושה הכול. את מתחננת לאוכל, את מתחננת לקלח אותה גם אם אנחנו לא יכולים להתקלח, את מגדל איתן בשבילה".
איזה מבחן של הורות.
"זה מבחן חיי. זה היה מבחן חיי, אני סימנתי וי על הכול".
וגם כשאת משתחררת את לא יודעת מה קורה עם שרון, אמה ויולי.
"לא. הפעם הראשונה שקיבלתי אות חיים אמיתי זה מדורון אשר-כץ שיצאה ביום שלי, נפגשנו בשניידר הסתבר שהיא הייתה חדר ליד אחותי. זה היה וואו, אי אפשר, פשוט צרחתי לאימא שלי והתחלנו לבכות שהם בחיים, שהם באמת בחיים, שהילדה הוחזרה אליה. איך? איך זה קרה?"
מה שלומה עכשיו?
"היא מתאקלמת לשגרה לצד פוסט-טראומה קשה שמלווה אותנו מאז השחרור ועד היום".
במה זה בא לידי ביטוי אם אפשר לשאול.
"היא מאוד מפוחדת, מאוד קשה להשאיר אותה לבד. כל רעש יכול להזכיר לה שריקה של טיל. אנשים, גברים שהולכים בחבורות מולנו, חרדה נוראית מאזעקות. הממ"ד הוא כבר לא החלק הבטוח. כי כל רגע יכולים לבוא האנשים הרעים".
סיוטים יש לה?
"אלה לא סיוטים בשינה. זה יותר גרוע, זה סיוטים בערות. זה ההירתעות שלה מדברים. היא שומעת שפה אחרת, אז היא מיד, 'מה? באיזה שפה הוא מדבר?' היא מוודאת שזה לא ערבית".
ומה שלומך את?
"אני פה, אבל הלב שלי שם. המשפחה שלנו לא שלמה, ויחד איתם עוד 134 אנשים ואני פה היום כדי להגיד שאסור בשום אופן להוריד את נושא משא ומתן להשבת החטופים מסדר היום, אין זמן".
את יודעת שרעיית ראש הממשלה המליצה שהם לא יתראיינו ושהם לא ידברו ושהחמאס שומע וזה עושה נזק.
"זו דעתה. מי יצעק? מי יעשה רעש? אנחנו פה בזכות האחדות של העם, בזכות ההתלכדות, בזכות הרעש שעשו פה. מה זה לא לדבר? איך אפשר? אנחנו עזבנו ב-6 באוקטובר מדינה שסועה בגלל הרפורמה וכשאני ראיתי את האחדות את ההתלכדות של העם חבל שבנסיבות האלה. וצריך לצעוק וצריך לדבר וצריך לעשות הרבה רעש, וזה ברור לכולנו וגם לחמאס שהחטופים זה הבטן הרכה. וזה ברור שאנחנו העם היהודי מקדש את החיים. אנחנו רוצים לראות חזרה את כל מי שנמצא שם - מבוגרים, גברים נשים חיילים חיילות גופות – כולם, ואנחנו כן נדבר ואנחנו כן נעשה. אבל ההחלטה היא לא של העם, ההחלטות הן של הקבינט של מקבלי ההחלטות ושל כל מי שמעורב במשא ומתן, ולכן אני מבקשת מכל מי שמעורב בעניין לשים על השולחן את נושא עסקת שחרור החטופים כמטרת על, כל יום וכל היום. כל הנושאים האחרים שעומדים על הפרק שימתינו, יהיה לזה זמן - לחטופים אין זמן".