"רק היום נפטרנו מהקרטונים", אומר יונתן ורנר כשאני נכנס לביתו החדש והוא ושותפיו מתנצלים עמוקות שהם לא יכולים להציע לאורח קפה או אפילו מים קרים. הם פשוט עוד לא הספיקו להתארגן, רק פחות משבוע לפני שהתארגנו עברו לכאן שלושת השותפים: נדב ג'וליאן, ירדן לרון וכמובן גם יונתן. אבל אנחנו כאן דווקא בגלל השותף הרביעי בדירה, אלון אהל - נפקד-נוכח, מאוד נוכח, ולא רק בגלל תמונתו המרוחה על החולצות של כולם.
עד לפני שנה הם עוד היו ארבעה חברי ילדות מאזור גוש משגב שבגליל. משוחררים טריים שעוד גרים אצל ההורים ומתחילים לגשש את דרכם בחיים הבוגרים. בקיץ האחרון, כשעוד היו בטיול ארוך במזרח, היה זה אלון שקיבל החלטה: לעבור לגור יחד בתל אביב.
"אני ממש זוכר שדיברנו על זה בתאילנד, ואז גם העלינו את הרעיון לירדן", נזכר יונתן, שהיה עם אלון באותו טיול. "וכשירדן אמר שהוא גם בעניין די נסגרנו על זה שהולכים על זה". בהמשך הצטרף גם נדב שבאותה עת גר כבר בתל אביב, בדירה אחרת. "אמרתי להם 'לא חוזה ולא נעליים, אם אתם באים - נמצא פיתרון, אני איתכם'".
"זה לקח לנו חודש וראינו המון המון דירות. אבל קשה למצוא דירה לארבעה שותפים, לפני המלחמה. כלכלת הדיור הייתה אחרת, היה הרבה יותר קשה", אומר נדב. בספטמבר מהלך המעבר לדירה החדשה הבשיל. הארבעה מצאו דירה בשכונת פלורנטין וב-9 באוקטובר היו אמורים לחתום על חוזה. אבל ב-7 באוקטובר הסתתר אלון במיגונית המוות ליד מתחם הנובה שברעים והיה לאחד היחידים שהצליחו להינצל, אך הוא נחטף לעזה. במקביל יונתן וירדן גויסו למילואים ונדב, המשרת בקבע, פנה חזרה ליחידתו. התוכנית התמוססה.
ב-9 בפברואר חל יום הולדתו ה-23 של אלון ואימו עידית אהל ציינה את יום ההולדת ונשאה דברים על הבמה בעצרת בכיכר החטופים. "היום זאת לא חגיגה כי אתה עדיין 127 יום בשבי", אמרה. "החברים שלך שכל כך אוהבים אותך וחושבים עליך לא יכלו שלא לציין את היום הזה. אז היום הם באו במיוחד ושרו וניגנו לכבודך. באופן סמלי החברים שלך באו היום ולקחו את המיטה שלך לדירה בתל אביב שמחכה לך שתחזור".
"גרים במרחק הליכה של שתי דקות"
"אני מכיר את אלון ממש מגיל 3-4 הכרנו בגן טרום חובה, למעלה על ההר בלבון", מספר נדב את סיפור היכרותם. "ותכל'ס מאז אני ואלון חברים הכי קרובים שיש ועד הצבא היינו תמיד ביחד בכל מסגרת. אנחנו גם היינו גרים במרחק הליכה של שתי דקות אחד מהשני, כל הילדות".
136 חטופים בעזה: השמות, התמונות והסיפורים
ירדן ויונתן התלכדו גם הם לתוך החברות בשלב מאוחר יותר, ירדן בבית הספר האזורי ויונתן בתנועת הנוער. הם מספרים על ילדות כפרית מאושרת ומנותקת למעלה על ההר הגבוה. "נוף מטורף, שקט של צימרים, רוכבים על אופניים ביישוב, אין כמעט מכוניות כל יום, קצת כמו יום כיפור כזה", כפי שמתאר זאת נדב.
"ממש במרפסת של אלון יש אחלה נוף", מוסיף ירדן. "אתה יכול גם לראות שם את הפסנתר שלו שהוא תמיד מנגן ככה על רקע הנוף. הייתי בא אליו לפעמים כדי שהוא ינגן איתי קצת. אבל הוא פסנתרן הרבה הרבה יותר טוב ממני".
חשב ללמוד מוזיקה ברימון
אלון הוא כאמור פסנתרן קלאסי מחונן. מי שמגיע לכיכר החטופים בתל אביב לא יכול להתעלם מהפסנתר שהוצב במרכזה לכבודו. הוא גם בשלן חובב מילדות ומשוגע על מכוניות. את הזמן שאחרי השחרור בילה בעבודה מועדפת בתחום המלונאות. חבריו מספרים על אדם מופנם ושקט, שלמרות זאת היה הדבק החברתי, הציר שסביבו נעה החבורה שלהם. גם בתקופת הצבא הוא היה זה שהקפיד לשמר את הקשרים על אש גבוהה ותמיד נמצא בעניינים, בכדי שחלילה לא תתפרק החבורה.
לכן זה לא כל כך מפתיע שדווקא הוא היה זה שיזם ודחף את רעיון המעבר המשותף לתל אביב. בשבועות שקדמו לחטיפתו, מספרים החברים, היה אלון נרגש במיוחד לקראת העתיד החדש שעמד לפתחו. "הוא מאוד רצה לעבור לפה ולעבוד פה באיזו סוכנות רכבים", מספר ירדן. "הוא בדיוק התחיל לחפש, והתרגש לבנות את קורות החיים והיה מתייעץ על זה איתנו ועם ההורים שלנו גם. אני הייתי יותר לחוץ למצוא עבודה, אז היו לי כבר קורות חיים מוכנים ואז הוא בא ושאל אותי מה ואיך עושים ומה להגיד בראיונות עבודה".
וכפי שמספר נדב, הוא גם פנה שוב אל המוזיקה, המלווה אותו מילדות. "הוא עשה טיול של חצי שנה במזרח ולפני הטיול הוא היה בגישה מאוד פרקטית כזו. הוא מנגן מדהים, אבל ראה את זה כמו חצי תחביב וראה את עצמו יותר בעולם העסקי, נקרא לזה. איפשהו הטיול קצת פתח לו את העולם והוא היה בגישה של אולי אפשר לשלב את זה בצורה קצת יותר משמעותית. הוא ממש שינה תפיסה, בזה שהוא חושב לעצמו כשהוא עובר לתל אביב שהוא לא רק ימלצר, אלא יעשה קורס או שניים ברימון, כי למה לא?"
"מטבעו אלון הוא בחור מאוד עדין"
הטיול הגדול בן חמשת החודשים היה מהפך אישיותי של ממש. משהו מקליפת הביישנות של אלון הושל, כפי ששוב מסביר נדב: "מטבעו אלון הוא בחור מאוד עדין, רגיש וקצת נחבא אל הכלים. הוא עבר תהליך שלם שהטיול היה השיא שלו. אם היית אומר לנו לפני כמה שנים שאלון נוסע לחצי שנה לטייל לבד, זה היה קצת לא מובן. ועם השירות הצבאי וכל התהליך הזה שנבנה הוא התחיל להבין איך הוא יכול למצות את הפוטנציאל של עצמו, והוא פתאום חולם בגדול, הוא פתאום חושב ומאמין שהוא מסוגל לעשות דברים שלפני זה לא היו מובנים מאליהם".
באיחור של יותר משלושה חודשים הצליחו החברים להגשים את החלום שלו בהיעדרו ושכרו דירה אחרת, במרכז תל אביב, שאליה עברו רק בשבוע שעבר. ירדן, למשל, עדיין לא שוחרר סופית משירות המילואים בגולני וצריך היה לתזז במעט החופשות שלו.
עכשיו כבר מתחילים החברים למלא את החדרים. ירדן לאט-לאט מרכיב את המיטה והארון ובינתיים ישן על הספה. אבל חדר אחד נותר עדיין ריק. זה החדר ששמרו החברים לשותף הרביעי שעדיין לא עבר. כשחזרו לחפש דירה, לרגע לא היה להם ספק שיקחו דירה של ארבעה חדרי שינה, לא שלושה.
"אני רוצה ביום שאתה חוזר להיות גאה ולהראות לך כמה התרחבה המשפחה שלנו", אמרה אימו של אלון ביום הולדתו על בימת כיכר החטופים ונדמה שהדירה הזאת ממחישה את דבריה. ומנגד, דווקא על רקע החיבוק החם שהיא מקבלת, היא מציינת את האכזבה שלה מההנהגה: "הממשלה צריכה להיות פה עכשיו איתנו, לא נגדנו. אין ניצחון בלי החזרה של כל השבים. אנחנו רוצים להאמין שהמדינה תחזיר אותם בכל מחיר, ללא ההבנה הזאת אין לנו קיום כאן במדינה הזאת". "צאו לרחובות, עמדו מול מעונו של ראש הממשלה ואל תתנו לו להכתיב לנו מה זה ניצחון מה זה חברה חזקה – זה בידיים של כל אחד ואחד מכם"', הפצירה אימו.
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv