נתי גנון, בעל מספרה מבת ים, מאושפז בבית החולים איכילוב כבר יותר מ-100 ימים. ב-7 באוקטובר איבד נתי את רעייתו שירן, אשר נרצחה בפסטיבל נובה ברעים. הוא שרד בעצמו כשהעמיד פני מת. "דיברתי עם בורא עולם, ביקשתי שייתן לי עוצמות לשרוד, כי יש לי שלושה ילדים שמחכים בבית", סיפר. "כרגע אני אלמן עם שלושה ילדים: עילאי בן 15, אורי בת 11.5 ומאי הקטנה בת 8.5".
"הבנתי שקורה כאן משהו אחר"
"יצאנו בסביבות השעה 3:30 מהמרכז לכיוון המסיבה, שירן, אני ועוד שני חברים", משחזר נתי את היום שבו השתנו חייו. "בסביבות 4:00 עשינו פריסה מחוץ למסיבה, שתינו קצת, הכול סבבה, צוחקים, אווירה טובה, נכנסים למסיבה, מתחילים לרקוד, לזוז קצת, לבחון את המסיבה. ב-6:30 בבוקר, כשהתחלנו לשמוע את היירוטים היינו מבולבלים, לא ידענו מה עושים. הספקתי להתקשר לאבא שלי ולאחי וביקשתי מהם שילכו להיות עם הילדים, כי הבנתי שקורה כאן משהו אחר".
נתי ושירן רצו אל הרכב שלהם וניסו לעזוב את המקום. "היה פקק עצום, הבנו שאי אפשר להמתין את כולו אז עשינו פרסה עם הרכב, והוא נתקע באמבטיה של חול. לא הצלחנו להזיז אותו, שני גלגלים באוויר. בשלב הזה עוד לא שמענו יריות. עבר עוד קצת זמן, נכנסו רגלית לאיזה ואדי, אחר כך רצנו לכיוון המאבטחים ונעמדו שם לידם".
"אנחנו מתקרבים לאיזה אוטו ורואים מישהי שירו לה בראש", המשיך נתי לספר. "זאת הפעם הראשונה שאנחנו מבינים מה קורה". לדבריו, רק באותו רגע, בעקבות שיחה עם אחד השוטרים שעמד באזור, גילה שמחבלים בני עוולה חדרו לאזור בטנדרים. "ראינו קבוצה של ישראלים והתחלנו לרוץ איתם, לא יודעים לאן, אבל רצים. שירן כל הזמן הזה יד ביד איתי".
"אני רואה בעיניים את המחבלים"
במהלך המנוסה, הם עלו על רכב מסחרי של אחת מקבוצות הבליינים שהגיעו למסיבה והחלו במסע ההימלטות. "ברכב היו שלוש חברות, שלושתן בלחץ גדול, 'תיסעי לפה, לא תיסעי לשם'" משחזר נתי. "כשהן התקרבו לסוף הפקק של מאות הרכבים שניסו לברוח מהמקום נשמעה ירייה. שירן נפצעה בירך מכדור שחדר לרכב. "היא אמרה לי 'נתי מה זה?'. היא לא האמינה שירו בה. לקחתי את הקפוצ'ון ושמתי עליה כדי שלא תראה את הפציעה, פתחתי את הרכב, אמרתי לה 'בואי נברח מפה'. יצאנו, התחלנו לרוץ, עשיתי כמה צעדים בריצה, ואז המחבלים ירו לי ברגל".
"אני רואה בעיניים את המחבלים, שלושה אנשים לבושים אזרחי, ג'ינס, בלנדסטון וכאפייה שמקיפה את הצוואר", סיפר על רגעי האימה. "היה שם מחבל בכיר ושניים צעירים, נערים שרצו אחריו. ירו לי ברגל וריסקו אותה. נפלתי על הרצפה, ובהמשך הבנתי שכדורים פגעו לי גם בגב". באותו רגע, כששכב על הקרקע, נתי צעק לשירן שתברח. הוא לא ידע שזאת תהיה הפעם האחרונה שיראה אותה.
"עשיתי את עצמי מת", נזכר, וסיפר על הרגע המצמרר שבו המחבלים התקרבו אליו: "הם צועקים אללהו אכבר, מחליפים מחסניות ומסננים מילים בערבית. כל הזמן שומעים ירי, הירי לא נפסק". בזמן שהוא שכוב על האדמה ברעים, הוא שמע את המחבלים מפוצצים בזה אחר אחר רכבים של ישראלים, "שמעתי אותם זורקים בלוני גז לתוך הרכבים ומדליקים אותם, עוצמה והדף פיצוץ שלא אשכח".
לדבריו, בזמן שהעמיד פני מת, נתי התעקש לשרוד בשביל ילדיו: "אמרתי לעצמי, 'אתה יכול לשרוד את זה, אתה יכול להמשיך'. אפילו שרתי בלב מספר שירי קדושה. כל הזמן שמרתי על פוקוס במטרה שלא אאבד את ההכרה. כל הזמן חשבתי על שירן, איפה היא, איך היא שורדת את זה. כשראיתי את המצב של הרגל אחרי הירי אמרתי לעצמי שאני חייב לשרוד. גם אם אאבד את הרגל, יש לי שלושה ילדים שמחכים לי בבית".
"צעקתי לו 'תעזור לי'"
נתי נזכר ברגע שבו הגיעו שני חיילים לזירת המסיבה, וטיפלו ברגלו: "צעקתי להם 'אני פצוע, אתם חייבים לעזור לי, ירו בי, אני אבא לשלושה ילדים'. אחד מהם עשה לי חוסם עורקים, ואחד חיפה. הם נתנו לי עזרה ראשונה והמשיכו לחפש אותות חיים מזירת הטבח". לאחר עוד זמן ששכב על הקרקע חבול ופצוע, עצר לידו האדם שאותו הוא לא ישכח לעולם - אופק.
"הוא ירד מרכב המאזדה, צעקתי לו שאני חייב מים לשתות", סיפר. "אחרי כמה דקות הוא הגיע, הביא לי בקבוק מים קרים. הוא העלה אותי לרכב שלו וטסנו לבית חולים סורוקה. כשהגענו, ברגע שהעבירו אותי לאלונקה התחלתי להיות מטושטש. הרגשתי בתוך מבוך שחור, אנשים עבדו מעליי, אני זוכר אשת צוות רפואי שמנסה לעורר אותי, מלטפת לי את הלחי במטרה שאתעורר, ממש כמו בסרטים".
"לא יודע איך היא נרצחה"
שירן בת ה-38, אשתו של נתי, הוגדרה כנעדרת בהתחלה, אולם חמישה ימים אחרי הטבח עודכנה המשפחה שזוהתה גופתה. "הייתי מטושטש, אבל אני זוכר שאמרו לנו שהיא נרצחה. עד היום אני לא יודע איך זה קרה ואיפה אותרה הגופה שלה. עד היום לא קיבלנו תשובות על המוות שלה. אני משער לעצמי שמותה נקבע לא רחוק ממקום הפציעה והנפילה שלי. אני מדמיין אותה רצה, מדדה עם הפציעה ברגל, ושם פגעו בה".
"היא הייתה אדם מדהים, חביבת הקהל, אדם טוב לב, אימא ואישה לתפארת", סיפר. "היא עבדה בדואר ישראל והייתה גם עוזרת לי במספרה". שירן הובאה למנוחות בבית העלמין בבת ים ונתי הובא באמבולנס מאיכילוב כדי שיוכל להשתתף בהלוויה. כשהתאושש בבית החולים, שמע מחבריו ששרדו את הטבח שהם ניסו ליצור קשר עם שירן, ואחד המחבלים ענה להם לטלפון. "אין, מת, מת", אמר להם המחבל. "רצחתי אותה, אנחנו יחידת קאסם" וניתק את השיחה.
לעשות ריסטארט לחיים
"מאז הטבח אני מאושפז ונמצא בקשר יום-יומי עם הילדים, בעיקר בשיחות וידאו", סיפר נתי. "בסופי שבוע אני יוצא הביתה. כשאני יוצא מבית החולים אז הכול מעורפל ומסורבל. זה נטו אהבה, רוצה לחוש ולהיות עם הילדים. בסופו של דבר אני מקווה לצאת מפה כמה שיותר מהר ולעשות ריסטארט לחיים".
ד"ר אנה סז'ין, מנהלת בית החולים השיקומי לפצועי מלחמה, בשביל"ם, איכילוב, התייחסה להליך השיקום שעובר נתי בבית החולים. "ליוויתי את נתי כמעט מיום ההגעה שלו לבית החולים", סיפרה. "הוא הגיע לכאן עם פגיעה רב-מערכתית, ועבר מספר ניתוחים בגב וברגל. ברגל הפציעה הכי קשה, לכן הוא כבר למעלה מחודשיים בשיקום. זמן רב הוא היה מרותק למיטה, אבל לנתי יש חיוך ואופי החזק, הוא התגבר על התקופה הקשה הזאת, גם מבחינת הכאב וגם מבחינת הטרגדיה המשפחתית. לאט לאט הוא חזר לעמוד וללכת והיום הוא מתנועע על קביים. יש לו עוד דרך, אבל זה הישג גדול מאוד".
אתה עושה חשבונות נפש אחרי הטבח?
"בשבת האחרונה, כשראיתי טלוויזיה היה נאום של ראש הממשלה בנימין נתניהו והעברתי ערוץ", סיפר. "התעצבנתי מאוד, הוא מדבר על ביטחון, על איזה ביטחון הוא מדבר? כל החיים מאכילים אותנו שהכסף הולך לביטחון, ובסופו של דבר בזמן אמת אין ביטחון, אז זה מכעיס מאוד. משהו כזה לא אמור לקרות במדינת ישראל, במדינה כמו שלנו שמוקפת אויבים, הם נכנסים לבסיס צבאי כאילו זה סופרמרקט, יש פה מחדל רציני".