כבר 74 ימים שיורם מצגר בן ה-80 מניר עוז חטוף בעזה. אתמול (שני) פרסם חמאס סרטון שלו מהשבי, יחד עם החטופים חיים פרי ועמירם קופר. "מנחם אותי לראות אותו אבל זו גם תמונה קשה והוא לא נראה טוב", אומרת על הסרטון נכדתו עומר מצגר (19) ששרדה את הטבח בניר עוז. "בכל מקרה סרטון התעמולה הזה לא משנה כלום, ואפילו מחזק את מה שאנחנו זועקים כבר חודשיים - הממשלה צריכה ליזום עסקה ולהחזיר אותם הביתה עכשיו".
יורם נחטף מביתו בניר עוז בשבת השחורה יחד עם אשתו תמר מצגר (78), ששוחררה בפעימה החמישית. יום לפני שפורסם הסרטון של חמאס פרסמה עומר פוסט מטלטל בפייסבוק שבו קראה לשחרורו. "סבתא שלי תמי מצגר השתחררה לא מזמן ושבה אלינו בשלום", כתבה. "היא מספרת על האלימות שחוותה, על התנאים המזעזעים שבהם החזיקו אותם ועל חבריה לקיבוץ שנחלשים וגוועים בכל יום שעובר בשבי. היא מספרת איך הם נאלצו לסכן את עצמם ולריב עם מחבלי חמאס כדי להשיג מעט תרופות".
"סבא שלי כבר בן 80, חולה סוכרת וזקוק לתרופות שלו", כתבה עומר בכאב, "וכמוהו רבים אחרים חלקם מבוגרים וחלקם פצועים, לא יכולים להישאר עוד בשבי. כל יום הוא הימור, כל יום יכול להיות האחרון. הם מוחזקים כמעט ללא אוכל, עם מים לא ראויים לשתייה ובלי אור". "סבא שלי לא יודע אפילו שיצאנו בבטחה מהקיבוץ", היא חותמת את הפוסט. "והוא בטח יושב בגוב האריות הזה ומשתגע מדאגה לחייו ולחיינו".
חמאס פרסם סרטון של שלושה חטופים
129 חטופים בעזה: הסיפורים, השמות והתמונות
"במזל הפעם לא ישנתי אצל סבא וסבתא"
יום לפני פרסום הסרטון, סיפרה עומר ל-N12 את מה שעבר עליה ועל המשפחה ב-7 באוקטובר וקראה לממשלה לא לשכוח את סבא שלה. "אני מרגישה שנשכחתי שם בממ"ד", אמרה.
עומר גרה עם משפחתה במושב תלמי יפה שליד אשקלון. באותה שבת בילתה סוף שבוע אצל דודיה בקיבוץ ניר עוז, שבו גרים גם סבא וסבתא שלה. היא מספרת שבלילה ישנה עם בת דודתה בחדר שלה בקיבוץ, שהוא במקרה גם הממ"ד. כשהחלו האזעקות הצטרפו אליהן גם האח הקטן דניאל והדודים, ניר ואולה. "היו פעמים שישנתי גם אצל סבא וסבתא שלי, במזל הפעם לא ישנתי שם", אומרת עומר.
בזמן שהיו בממ"ד צפתה המשפחה בחדשות בטלוויזיה, אז כבר החלו לדבר על חדירת מחבלים. "היו הרבה מחשבות, הנחות למה שקורה סביבנו אבל לא תיארתי לעצמי משהו בסדר גודל כזה", היא מספרת. אבל דוד שלה, ניר, כבר הבין, ולמרות שניסו להסתיר זאת מפני הילדים, הם כבר הבינו שצריך להתכונן לחדירה של מחבלים לבית. "דוד שלי סגר את החלון והטלוויזיה ואמר לנו להיות בשקט", נזכרת עומר, "הוא ואשתו לקחו תיק של בת דודה שלי ואולה לבשה את הרצועה שלו כמו חגורה ונשענה על הדלת כדי להפעיל משקל על הידית, שלא תיפתח".
"זה היה רגע אמיתי של פחד"
"שמענו קולות מבחוץ וכיבינו את האור", משחזרת עומר, "כל הזמן היו בומים ואזעקות. ניסיתי בעצמי לא להילחץ ודרך הטלפון להרגיע את המשפחה והחברים. הייתי במוד משימתי".
בתשע בבוקר כבר החלו בני המשפחה לשמוע קולות מתוך הבית והבינו שהמחבלים נכנסו. "אני ובני הדודים שלי נכנסו מתחת למיטה, שהייתה חשופה לגמרי, והדודים שלי עדיין החזיקו את הדלת, למרות שידעתי שזה לא עוזר, זה הרגיע קצת את החרדה", מתארת עומר את הרגעים הקשים. "פתאום שמענו זכוכית מתנפצת וצעדים מבחוץ, מסתבר שהם ניסו לפתוח את דלת הממ"ד מספר פעמים ולבסוף, למזלנו, ויתרו והלכו. זה היה רגע אמיתי של פחד".
מנקודת המבט של עומר, באותם רגעים דוד שלה ניר ניהל את כל המשבר הזה דרך מכשיר הסלולרי שלו, כשהוא נעול בממ"ד. "מבחינתי המשימה שלי הייתה להרגיע את בני דודים שלי ולתת לדוד שלי לעשות את העבודה שלו ולתמרן את האירוע".
10 שעות שהו עומר ובני משפחתה בממ"ד עד שחילצו אותם, כשהיא לא יודעת בדיוק מה מתרחש ומה קורה עם סבא וסבתא שלה. "היינו שם עם מזגן, אז כן היה אוויר, אבל לא היה אוכל ובקושי מים ואלתרנו שם שירותים", היא מוסיפה. " לא הבנתי עוד את סדר הגודל, חשבתי שהיו ארבעה מחבלים אצלנו בבית ואנחנו בני ערובה. עם סבא וסבתא איבדנו את הקשר הרבה זמן קודם לכן, לא חשבתי על מה שקרה איתם. חשבתי שכשנצא נחשוב מה קורה איתם".
"דוד שלי אמר לי 'אל תהיי אופטימית לגבי סבא וסבתא' והלך"
לקראת ארבע אחרי הצוהריים, כשדוד של עומר מכוון את הכוחות לתוך הקיבוץ, צה"ל החל לפנות פצועים. אחרי שעה לערך הם הגיעו גם לביתם של בני משפחת מצגר, "הם צעקו את שם המשפחה שלנו כדי שנדע שזה הם. הבית היה מרוסק, הם גנבו מה שרצו וכל השאר הרסו. ניסתי לעזור לבת דודה שלי מהר לארוז תיק ודודה שלי לקחה קצת אוכל מהמקרר שיהיה לנו. אז הגיעו אלינו עוד תושבים מהשכונה מסביב, מפויחים מבוהלים בוכים, ילדים בני 10. זה היה הלם בשבילי".
החיילים הובילו את עומר ומשפחתה לחמ"ל מאולתר באחד הבתים, שם היו עוד עשרות אנשים רובם פצועים. הם נאלצו להעביר שם את הלילה ורק ביום ראשון בערב פונו מהעוטף. "את דוד שלי לא ראינו כמעט בכלל אחרי שיצאנו מהממ"ד, הוא עזר לצה"ל למפות את הקיבוץ ולעזור בחילוץ אנשים. אבל אני לא אשכח את המשפט שדוד שלי אמר לי כשהתראינו לראשונה, הוא אמר לי 'אל תהיי אופטימית לגבי סבא וסבתא' והלך".
"אחרי שסבתא חזרה, המחשבה שהוא לבד מפחידה אותי"
במשך שבוע סבא וסבתא של עומר נחשבו נעדרים, עד אשר קיבלו בני המשפחה את הבשורה כי הם נמצאים בשבי החמאס. עומר שהתה בינתיים אצל הסבים השניים שלה בצפון, כשהיא מנסה לעכל את החוויה שעברה. "לא רציתי לשמוע יותר אזעקות, רציתי להתנתק. העוטף זה הבית שלי ולכל מקום שאפנה יש אנשים שקרובים אליי ואיבדו מישהו".
הוריה של עומר הצטרפו למאבק משפחות החטופים על מנת להחזיר את סבא וסבתא שלה בחיים, והם שותפים בשיקום ניר עוז. "אימא שלי אילה מצגר ואבא שלי רן מצגר עובדים מסביב לשעון. אימא הייתה בין המארגנים של השיירה לירושלים וגם בין האנשים שעשו סדר בנעדרים, המתים והחיים, בימים הראשונים שאחרי האירוע.
הם שניהם יחד עם עוד הרבה מתנדבים ובני קיבוץ לשעבר עושים את העבודה החשובה שהממשלה צריכה לעשות למרות שהמשפחה שלנו נפגעה כל כך קשה".
תמי מצגר, סבתה של עומר, חזרה בפעימה החמישית וסבא שלה יורם נשאר בשבי. "סבא הוא בן אדם נפלא, תמיד יש לו מה לספר, הנכדים שלו זה הגאווה שלו. כשהמשפחה מגיעה הוא זורח - הוא הכי שמח. הקלטתי שיר בגיל 10 והוא שם את זה כצלצול שלו ומאוד התקרבנו".
"אני בטוחה שהוא חזק אבל אחרי שסבתא חזרה, המחשבה שהוא לבד מפחידה אותי", אמרה עומר בכאב עוד טרם פורסם הסרטון. "כשסבתא חזרה היא סיפרה שהם חשבו שם ביחד על זה שהם לא יודעים אם הספקתי לחזור הביתה או שאני ובת דודה שלי נסענו לים ואולי תפסו אותנו מחבלים. המחשבה על זה הלחיצה אותם".
"סבא שלי כבר בן 80, חולה סוכרת וזקוק לתרופות שלו", היא אומרת. "אסור לשכוח שמה שהם עוברים עכשיו שם זה גיהינום ומחזיקים בהם האויבים הכי קשים שלנו. והחטופים נעלמים כל יום. הזמן הזה הוא קריטי, אני רואה את השעון בכיכר החטופים בתל אביב, ונשבר לי הלב. סבא שלי תקוע בבור, זה לא נתפס. הגיע הזמן שניזום צעדים ונחזיר אותם".