ההרס בתוך בית ההורים של ריקי במטולה, שנמצא 30 מטרים בלבד מגבול לבנון, אדיר. היא עושה לנו סיור בין חדר הכביסה שכבר לא קיים לבין קירות שהתמוטטו. "הנזק הוא רב. אף אחד לא היה בבית. לדעתי גם אי אפשר לחזור לכאן, זה בית שילך להריסה ואנחנו נבנה בית חדש", היא קובעת בייאוש, "ההורים שלי הם השומר, חשופים לגמרי.
זה לא הבית היחיד שנפגע ברחוב, האזור כולו מתנהל כמרחב לחימה. מידי יום משגר חיזבאללה טילי נ"ט לעבר מוצבי צה"ל וישובים אזרחיים בצפון.
המושבה הצפונית ביותר בישראל שהוקמה בסוף המאה ה-19 מעולם לא הייתה נטושה כך, בשום תקופה ביטחונית מורכבת ככל שתהיה. החיים שם בחודשיים האחרונים הם תחת כוננות ספיגה מתמדת. המשימה בצפון מתחילת המערכה מוגדרת על ידי הממשלה כ"הגנה". מציאות שחיילי הגדוד יוצאי חטיבת הנח"ל שנקראו אליה ב-7 באוקטובר, לא תמיד מצליחים להבין.
"אנחנו פה כבר 75 יום, והדבר העיקרי שמטריד את האנשים זה מתי הולכים קדימה, מתי משנים פה את המצב בשביל שתושבי מטולה יוכלו לחזור לבתיהם", אומר סא"ל יובל, מג"ד 8207.
"גם בהגנה אני חושב שאפשר להביא הישגים. אני הייתי שמח לראות אותנו עוברים להתקפה ואני גם מאמין שזה יקרה, ואנחנו מוכנים לזה שזה יקרה. אין פה בעיה של ביטחון או מוטיבציה, רק שייתנו פקודה ואנחנו בביירות", מצהיר המג"ד.
רס"ן גל, סמג"ד 8207, מסביר על שיטת הפעולה במרחב: "בעצם כל מי שעולה מחיזבאללה במרחב הזה, אנחנו הורגים. עם הזמן שאנחנו פה, אנחנו מבינים שהרבה יותר קשה לראות אויב בצד השני. הוא נסוג אחורה, הוא פחות מרים את הראש ויש לזה סיבה טובה. אנחנו מבצעים אש מדויקת, אש חזקה, לכל אויב שינסה להתקרב למרחב בטח אויב שינסה לחדור".
בקרב תושבי הצפון גדל באחרונה התסכול מהזמן הארוך שעובר, כשעשרות אלפי תושבים מפונים מבתיהם. חלק מחיילי המילואים ששומרים להם על הבית מכירים את הקושי הזה מקרוב. נתנאל, לוחם במילואים בגדוד, סיפר מה ביקשה ממנו בתו טוהר, בסך הכל בת 6: "היא אמרה לי – 'אבא, לך, כדי שלא נחזור לקסאמים'. זאת המשימה, ויש מלא כוח".
"היישוב מאוד מאוד שקט", אומר דוד אזולאי, ראש מועצת מטולה. "כשאני מתעורר בבוקר, בעיקר בימי שמש, בבקרים ואני שומע ציפורים מצייצות, והשקט... אין פה אנשים. אני לא שומע ילדים, אני לא רואה רכבים. זה פשוט מכניס אותי לדיכאון מוות".
במועצה החלו לעבוד עם פסיכולוג מומחה על תוכנית שיקום נפשית ל-2,000 התושבים כשיוכלו לחזור, אבל כבר עכשיו ברור שביום שאחרי המלחמה, חלק יבחרו שלא לשוב. שבע משפחות כבר עזבו, לקחו, באו עם משאיות, הכנסנו אותם", אומר אזולאי.
"אני רוצה לקוות שנוכל לחזור לחיים שלנו, לבית שלנו, בית שבנינו, מדהים, מול הגבול. אני סבלנית, זה מה שאומרים לנו, אז אנחנו מגלים סבלנות ומקווים לחזור למציאות טובה יותר", אומרת ריקי. "אני לא רוצה להתחיל חיים במקום אחר, זה המקום שנולדתי, גדלתי בו, ופה אני רוצה להמשיך לחיות ולגדל את ילדיי.