סיפורה של משפחתו של צחי עידן, שנחטף מביתו בקיבוץ נחל עוז בשבת השחורה של ה-7 באוקטובר, היה אחד הסיפורים הקשים והמזעזעים של ימי המלחמה הראשונים. כשהחלה המתקפה, צחי, אשתו גלי ושלושת ילדיהם הסתתרו בממ"ד כשצחי אוחז בידית הדלת. כשהגיעו לביתם המרצחים מחמאס וניסו לחדור לממ"ד, נורתה הבת הבכורה מעיין בת ה-18 דרך הדלת ומתה מפצעיה. את כל מה שקרה מרגע זה, כשצחי, גלי ושני הילדים הקטנים יעל (11) ושחר (9) ישובים על הרצפה בביתם, תיעדו המחבלים בזמן אמת והעלו לפייסבוק לייב. בת נוספת, שרון (15), לא שהתה בבית באותו הזמן.
הבת נרצחה והאב נחטף - הטרגדיה של משפחת עידן
"התמונות חרוטות אצלי בזיכרון"
אחותו של צחי, נועם, משחזרת את הרגעים הקשים שבהם נחשפה המשפחה לתיעוד: "אנחנו מבינים שמשהו מאוד לא שגרתי קורה ובסביבות רבע לאחת עשרה מתקשרת אחותי וצורחת עלי, שיש לייב אצל גלי בפייסבוק ושאני צריכה להיכנס. אז הלכתי לעשות חמ"ל בשירותים, כי אימא שלי הייתה אצלי בבית ויש את הילדים שלי, ואין מצב שאני רואה את הדברים לידם. גם לא ידעתי מה אני הולכת לראות. ראיתי שלוש דקות והבנתי שכדי שאני אישאר שפויה אני צריכה לסגור את הלייב. אני צריכה להיות פה לילדים שלי ולאימא שלי".
"אחותי ראתה את הלייב והעבירה אותו לכוחות הביטחון באותו רגע", ממשיכה נעם לספר על רגעי הזוועה. "ואנחנו מנסים שיגיעו כוחות כמה שיותר מהר אליהם הביתה. שמע, התמונות האלה חרוטות אצלי בזיכרון. תחשוב שאתה נמצא בבית שלך, 115 ק"מ ממנו, ואני חווה איתו את אותו אירוע. זה בלתי נתפס בכלל שאני נמצאת באירוע, וגם אני עברתי את זה. ואחי הקטן גויס לצו 8 על הבוקר, וגם בעלי. בקיצור, אנחנו מתחילים להבין שאנחנו ממש במלחמה ואנחנו ממש בבעיה".
"אנחנו מבינים שבת נוספת של צחי, שרון, נמצאת בתל אביב אצל דודה שלה", משחזרת נעם. "כדי שהיא לא תיכנס ללייב אנחנו מתחילים לבקש לבקש ממנה לזהות תמונות מתוך הלייב ואנחנו ממש שולחים לה תמונות סטילס, כדי שהיא תוכל לזהות, ואנחנו נבין מה קורה בתוך הבית".
מהתיעוד נראו בבית בין שמונה לתשעה מחבלים. הם הכניסו פנימה את לישי ועמרי לביא, שתי בנותיהן הקטנות ואת יהודית ונטלי רענן. ב-13:30 המחבלים הסתלקו וחטפו את צחי, עמרי ובנות משפחת רענן, שמאוחר יותר יהיו החטופות הראשונות שחמאס שחרר.
"כשנכנסו לשם המשפחות הנוספות, שרון הבת בת ה-15 של צחי, נתנה לאנשי הביטחון טלפונים של אנשים שנמצאים באזור ושהם חברים שלה", מספרת נעם, "אז זה סיפור בפני עצמו, מה שהילדה הזאתי חוותה כשהמשפחה שלה נמצאת תחת מתקפת טרור בתוך הבית ולא יודעת כלום".
"אנחנו קוברים את מעיין וצחי לא פה"
לאחר המתקפה מצאה את עצמה משפחת עידן כלואה בסיטואציה בלתי אפשרית. "במשך שבועיים גם מעיין וגם צחי הוגדרו כנעדרים, למרות שבגלל הסרטון ידענו בדיוק מה קרה להם", מספרת נעם. "אז בעצם חיכינו שבשורה יסיימו לזהות את הגופה של מעיין, ומצד שני היינו בסיטואציה שאנחנו מחכים שיעדכנו אותנו שצחי נחטף, עד שהגיע מידע שהוא חטוף בסבירות גבוהה".
"זה לקח שבועיים ובינתיים אנחנו עושים ומחפשים איפה אנחנו קוברים את מעיין והוחלט על קיבוץ עינת", מספרת נעם. "ואז אנחנו אומרים 'רגע, אבל אנחנו קוברים את מעיין וצחי לא פה'. החלטנו שאנחנו פותחים את ההלוויה לתקשורת. משתי סיבות, האחת היא שצחי איננו, ואולי הוא כן רואה טלוויזיה, ואם צחי לא רואה טלוויזיה, אז שיהיה לנו בעצם מה להראות לו כשהוא חוזר. שיהיה תיעוד. אבל לפני שבועיים נפל לי האסימון שאנחנו לא באמת מתאבלים על מעיין", היא אומרת בכאב, ואכן לא ברור איך אפשר להכיל את שני הדברים, בזמן שהם מייחלים לשובו של צחי משבי החמאס, להתאבל על הנערה שנרצחה לעיני משפחתה, בבית שכולו מקושט בלונים מחגיגת יום הולדתה ה-18.
צחי היה קרוב לאביו במיוחד
מתקפת המחבלים התרחשה בזמן משפחת עידן התאוששה מהטרגדיה שפקדה אותה לפני שנה ויום. ב-30 בנובמבר 2022 נפטר דודי עידן ז"ל, אביו של צחי, בפתאומיות והניח אחריו את אשתו דבורה ואת הילדים: נעם, דורון, אודי וכמובן צחי - שהיה קרוב לאביו במיוחד והתקשה מאוד להכיל את הכאב.
דודי וצחי בכורו שניהם אוהדי כדורגל שרופים, אך בעוד צחי אוהד שרוף של הפועל תל אביב - כולל מנוי לשער 7 בבלומפילד ומסעות אחרי קבוצות האהובה ברחבי הארץ והעולם. אביו מנגד היה דווקא אוהד מכבי. איך התרחשה התקלה הזו? לאימא דבורה לא ממש ברור. "אבל הם הלכו יחד למשחקים. למשל, הם נסעו לצרפת למשחק של הפועל ודודי, ישב יחד איתו. היה מעניין לראות את העניין הזה שלמרות שכל אחד עם צבע אחר ושניהם שרופים. איך הם מצליחים לחיות ביחד".
"היו הרבה צחוקים סביב זה", מספרת דבורה, בפנייה ומתרפקת על ימים שמחים יותר. "זה ירד על זה וזה ירד על זה. אם היה המשחק הם היו מרימים טלפון אחד לשני והיה הרבה הומור של ירידות של סחבקיות כזאת. צחי עבד הרבה בחוץ לארץ. דודי אף פעם לא היה בלונדון, אז הוא הזמין אותו והם נסעו יחד ללונדון. הוא עבד ודודי בינתיים הלך להכיר את העיר. הייתה להם מערכת יחסים מאוד מעניינת, לצחי ולאבא שלו. צחי הוא איש משפחה והיה לו קשר מאוד חזק גם עם אבא שלו, גם איתי, גם עם האחים שלו. לפחות פעמיים בשבוע היה מרים טלפון ומאוד דאג לאבא שלו, גם היה חבר מאוד טוב שלו".
"היה לו מאוד קשה, מאוד קשה. למשל לראות תמונות של אבא שלו", אומרת דבורה. "הוא מאוד איש משפחה. אז עכשיו הוא התחיל לחזק את הקשר איתי. הוא כל הזמן מתקשר ושואל מה אני צריכה, אם הייתה לי איזושהי בעיה. הוא היה תמיד בא ואומר לי, 'אימא, מה את נלחצת? תירגעי'. זה מאוד חשוב לו. לפני כמה זמן פתאום לא עבד לי המקרר, אז היחיד שאני יכולה להתקשר אליו זה צחי. הוא ילד שהוא מאוד משימתי. אז עוד באותו ערב הוא דאג גם לקנות, גם לקחת עגלה מהקיבוץ, גם להביא לי את המקרר החדש גם לפנות את המקרר הישן. רק שתבין מי זה האיש".
אחותו הקטנה נעם מוסיפה: "הוא תפס את המקום של אבא שלי. זו הייתה שנה מאוד קשה שאנחנו מאוד אבודים. זה נפל עלינו כרעם ביום בהיר, כל הסיטואציה הזאת. צחי בדיוק נחת מפריז מטיול עם אשתו ובדרך חזרה משדה התעופה אימא שלי התקשרה להודיע לו. הוא זה שהוא סו קולד קרוב לאימא, והוא זה שאפשר להמשיך לחיות באיזושהי צורה. הוא היה מקניט אותנו שצריך לבוא לבקר יותר את אימא, והדרך של צחי לעשות את הדברים האלה מצד אחד היא מאוד ישירה - הוא אומר בדיוק מה צריך - ומצד שני. אנחנו מפחדים לענות לו. אצלו זה 'נעם, את חייבת להגיע לבקר את אימא, אין כזה דבר. את צריכה לעשות הכול כדי להגיע'".
"אנחנו גם בשנת אבל על דודי, וגם את זה עוד לא מיצינו", אומרת דבורה. "עוד לא סגרנו שנה ודודי קבור בנחל עוז. אז הסיטואציה היא מאוד מורכבת - מתאבלים על האבא, לא מצליחים להתאבל על מעיין ועסוקים בראש כל הזמן איך מביאים את צחי הביתה. זה מטורף, פשוט מטורף, מטורף".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv