כשהשמש מתחילה לשקוע במלון ספורט קלאב באילת, שבו נמצאים כרגע מפוני קיבוץ רעים מהעוטף, מתחילים להיערך לארוחת הערב. זו השעה של קשישי הקיבוץ לצאת. כבר חודש שכל ערב הם מתאספים באותה הנקודה בלובי, באותה השעה בדיוק - הפרלמנט של הקשישים, ולצידו בספה ליד, הפרלמנט ההודי. כלומר, של המטפלות ההודיות. מקסי, סוניה ומלאני - שהיא בכלל מסרי לנקה. בעקבות הפינוי הכפוי הן קיבלו באילת שתי חברות חדשות - מטפלות מקיבוץ עין השלושה, שגם הוא פונה לאותו המלון. ובכל זאת הן מתגעגעות לקיבוץ. החיים השלווים ברעים מזכירים להן את הודו, הן אומרות.
"אנחנו אוהבות לחיות בקיבוץ, אנחנו כמו משפחה אחת שם", מסבירה מלאני ויג'לטה, כבר 14 שנה בארץ. "אנחנו מבשלות בעצמנו ואוכלות רק את האוכל שלנו, אבל כאן במלון זה לא אפשרי. ועדיין אנחנו מאוד שמחות. כאן יותר בטוח".
"אנחנו מתגעגעות לפרטיות שלנו", אומרת חברתה מקסי פרנסיס, שהגיע לרעים לפני ארבע שנים מקוצ'ין. "כאן אנחנו חולקות חדר אחד עם המעסיקות שלנו. לפעמים זה בסדר, אבל לעתים זה ממש קשה. גם המעסיקות שלנו מאבדות את הפרטיות שלהן. אז כשהן רוצות קצת לנוח אנחנו יוצאות החוצה, כדי לא להפריע, וחוזרות בהמשך".
הן משתדלות ליהנות, למרות הכול, מהחיים במלון היוקרתי. אך עדיין מפחדות שמישהו יבוא. בשבת השחורה של ה-7 באוקטובר תקפו עשרות מחבלים את הקיבוץ. ששת חברי כיתת הכוננות שלו נלחמו בהם בחירוף נפש, עד שהגיע סיוע של צה"ל. חמישה מתושבי הקיבוץ נרצחו וחמישה נחטפו באירועי הדמים.
המטפלות מספרות שלפני כמה ימים הרהיבו עוז סוף סוף לצאת מהמלון הדחוס לטיול בחוף. אבל אז הדגל הענק בעקבה שממול הבהיל אותן והזכיר את הגבול הקרוב, אולי גם משם יצוץ מחבל. גם האזעקות לא מוסיפות לשלוות הנפש שלהן. "אנחנו אומרות למשפחות שלנו שאנחנו לא לבד וכל החברים גם נמצאים פה, כך שאנחנו בטוחות". אומרת ויג'לטה וניכר פער בין הדיווח למשפחה למציאות הנפשית, והניסיון לעכל את הטראומה הקשה.
הן דואגות במיוחד לעובדי החקלאות התאילנדים של הקיבוץ, שגם הם נפלו קורבן למתקפה האכזרית של חמאס. "אנחנו יודעות שחלק מהם נהרגו ושמענו חלק מהיריות, אבל עד עכשיו אנחנו לא ממש יודעות מה קרה שם - מי חי ומי מת. שמענו ששניים נהרגו וארבעה נחטפו לעזה. ראינו תמונות שלהם חטופים שם כשהמחבלים מכוונים אליהם נשק. בכל יום אנחנו שואלות את האנשים של הקיבוץ האם הם שמעו משהו חדש עליהם והם אומרים שגם הם לא יודעים כלום", אומרת מלאני בדאגה.
הן מספרות על יחסי חברות שהיו ביניהן לבין התאילנדים ואיך הן נהגו לבשל ולאכול איתם ואפילו גידלו יחד את הירקות והתבלינים. אחרי יום עבודה וארוחה משותפת הם היו יוצאים יחד לטיולים מסביב לגדר. עכשיו הן עוסקות, כמו כל מדינת ישראל במחשבה היכן החטופים ובשאלה האם יחזרו אי פעם.
"הם כמו אחים בשבילנו", אומרת מקסי וחברתה מלאני מוסיפה ומתחילה לדמוע: "אני אפילו יותר קרובה אליהם ואני נורא מודאגת. הם אנשים מאוד עניים שלא יודעים לא אנגלית ולא עברית" היא אומרת בכאב. "הם אנשים צעירים מאוד שעובדים מאוד קשה כל יום בשמש, אז אני תמיד דואגת להביא להם משהו לאכול או לשתות ואני מאוד מאוד מודאגת".
"אמרתי להם 'איך זה שהאנשים בעזה כל כך שקטים?"
"אני תמיד אומרת למעסיקה שלי שכשהאנשים בעזה שקטים אנחנו צריכים לחשוש", אומרת מקסי, מנסה לתאר את החשש שהפגינה בעבר ביחס למגורים ממש על הגבול. "כי בסוף הם יעשו לנו הרבה דברים רעים, הם מתכוננים למשהו רע מאוד, למה הם שקטים? והבן של המעסיקה שלי אומר לי 'לא, מה פתאום. הם עושים פיגועי דקירה בירושלים או פעילות טרור במקומות כמו ג'נין. פה הם לא יעשו כלום'".
"כשהגעתי לישראל, באוקטובר 2019, הם ירו הרבה טילים", היא ממשיכה לתאר. "ומאז כל חצי שנה הם המשיכו לירות ובכל פעם המספרים גדלו. אבל עכשיו היה יותר גדול. אני אמרתי להם 'איך זה שהם כל כך שקטים?"'
"הם ענו לי שהחליטו להכניס הרבה אנשים מעזה לעבוד בחקלאות ובגלל זה הם לא יעשו כלום. אבל זו החלטה טרגית ממש. אסור לנו להאמין להם, הם יעשו דברים נוראיים. למה הממשלה אפשרה דבר כזה?", מקסי שואלת רטורית. "אמרו לי שבודקים את הרקע שלהם ושהם כולם מבוגרים. אבל אסור להאמין להם".
"היא מתעקשת לצפות כל הזמן בחדשות. ואז היא בוכה"
בימים מטורפים אלו, כמו בשגרה, המטפלות הן הקרובות ביותר למעסיקיהם - יותר מבני המשפחה. מה שהופך אותן למתאימות ביותר לתאר את מצב הרוח בימים אלו. "הם מדוכאים יותר", אומרת פרנסיס, הצמודה לדורה בת ה-88. "הם מחפשים שלווה, אבל בכל מקום יש פה רעש. חלק מהם אומרים שהם מעדיפים לחזור הביתה למרות המצב, שם הם ירגישו בטוחים יתר. הם אנשים חזקים, מאז הילדות הם ראו את כל המלחמות האלו. אז אני תמיד אומרת להורים שלי שהישראלים הם אנשים מאוד חזקים, אפילו הילדים".
"היא יודעת הכול, היא הבוסית של הקיבוץ", קובעת ומלאני על מעסיקתה, ריקה בת ה-96. "כשהגיע הרופא לבדוק אותה הוא אמר לה 'את לא צריכה כל הזמן לראות חדשות, זה לא טוב'. אבל היא מתעקשת לצפות כל הזמן בערוץ 12. ואז היא בוכה. כשהודיעו לפני כמה ימים על תשעה חיילים שמתו היא לא הפסיקה לבכות".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv