קיבוץ כרם שלום נוסד לראשונה לפני קרוב לשבעים שנה בפינה של מדינת ישראל - השפיץ שבין הגבולות עם עזה מצד אחד ועם מצרים מהצד השני - כקיבוץ חילוני מאוד של "השומר הצעיר". ברבות השנים, המיקום הלא-אטרקטיבי במיוחד והמרחק כמעט מכל מקום, יחד עם המצב הביטחוני הרגיש, החלישו את הקיבוץ מאוד והוא סבל מהגירה שלילית.
בראשית המילניום חל בקיבוץ מהפך - הוא למעשה הוקם מחדש עם קהילה חדשה שגויסה במאמצים רבים לקיבוץ המרוחק, הקרוב ביותר לגבול מבין קיבוצי העוטף. למעשה, הוא הפך לקיבוץ החדש ביותר בישראל - אך גם הצלחתו של השינוי הזה הייתה מוגבלת והקיבוץ סבל מקשיים קשים ותת-אכלוס, עד שבשלב מסוים התערבו הרשויות ואף איימו להביא סופית את הקץ על כרם שלום. "בשנים הראשונות היו קצת רווחים מהגד"ש (גידולי שדה), אז נסענו כולנו לטיול ג'יפים מטורקיה. כל הקיבוץ נכנס אז לאוטובוס, ועוד נשאר מקום", מספר חבר שנותר מהימים ההם.
"הפעם לא רק שברחנו, ברחנו מושפלים כואבים ומפורקים": הזעם של מפוני כרם שלום
קפיצה בזמן עשרים שנה קדימה, לימים המטורפים האלה. ערב שבת במלון באילת. עמית כספי, חבר קיבוץ כרם שלום, נקרא זו השבת השלישית על ידי חבריו לקיבוץ לקדש על היין. משפחתו של רבש"ץ הקיבוץ, אליה בן שימול, באה לבקר אותו ולעשות את השבת עם המפונים במלון. שתי אחיותיו הצעירות של הגיבור הגדול של הקיבוץ מתיישבות בדיוק מול כספי. "הן לימדו אותי שבלי כיסוי ראש זה אומר שהיא רווקה", אומר כספי, מרים את כוס היין, ומצביע על אחותו הצעירה של הרבש"ץ.
"אני, החלום שלי היה שיהיה בקיבוץ צופר שבת", אומר כספי. "אז כבר אמרו לי 'אל תגזים, רד מזה'. אגב, אני כבר הייתי מאוד רציני בבדיקה והגעתי לחברה שמפעילה את זה הוא אמר לי, 'אתה רוצה? אני בא ואני שם לך, אני רק צריך 8,000 שקל אבל אני לא יכול להתקין בלי אישור של הקיבוץ'. הצופר כבר נהיה סוג לבדיחה בקיבוץ". עכשיו, כשהחברים כבר מרשים לעצמם להתחיל לחשוב על חזרה הביתה, כספי מבטיח להקים צופר כזה בחצר של בן שימול. בינתיים, חברי הקיבוץ כבר נתנו את הסכמתם להשתקע לתקופת ביניים ביישוב אשלים שבמועצה האזורית רמת נגב - לפחות עד סוף שנת הלימודים.
"משישי בצוהריים יש הרגשה אחרת"
הפתרון שנהגה לפני כשש שנים לפתרון בעיית כרם שלום היה להפוך אותו לקיבוץ מעורב - דתיים וחילונים יחד, באופן דומה למודל הפועל כבר כמה שנים בהצלחה בקיבוץ כרמים, אך תוך הקפדה על יחס קבוע של שליש-שני שליש - כלומר, על כל דתי שני חילונים. וכך, בקיץ 2018 נכנסו ראשוני המתיישבים הדתיים, גרעין שמונה כיום 13 משפחות.
עמית כספי הוא אומנם חילוני, אך מדי שבת מאז הגיעו לאילת הוא מצטרף לחבריו הדתיים אל הקידוש וגם לתפילה בבית הכנסת, כפי שעשה גם בקיבוץ. "אני מאוד מאוד מתרגש כל שישי, באמת. אני רץ כל השבוע, אני נוסע לקיבוץ, נוסע לעבודה, רץ פה, רץ שם וביום שישי מהצוהריים, יש לי הרגשה אחרת. אני הולך פה לבית הכנסת, כמו שאני הולך בקיבוץ, וגם היום הייתי. ואני אוהב את זה שאנחנו אוכלים כולם ביחד בפינה שלנו".
גם יום לפני השבת השחורה ההיא, הוא בילה עם חבריו חובשי הכיפות. אחרי הקפות עם ספר התורה בבית הכנסת של הקיבוץ, הוא עלה על מונית שהמתינה לו ונסע לשדה התעופה, לנסיעת עבודה. "אין קטע של 'לא נעים'. והם ידעו כולם, סיפרתי להם, הם אפילו הקדימו את התפילה כדי שאוכל להספיק לטיסה".
"אימא אומרת שזה כמו בהתנתקות"
מאז אותה השבת הם כאן, במלון ים סוף באילת. חוויה קשה לכל המפונים מהאזור שנאלצו להמיר את ביתם המרווח לחדר מלון קטן. אך דמיינו איך זה לעשות את זה כשיש לך שבעה ילדים: "מאוד קשה לנהל ככה חיי משפחה", מספרת גאולה רבי בת ה-38. "יש חדר אחד לשלושת הבנים הגדולים, יש עוד אחד לנו עם ארבע הבנות הקטנות, בלי דלת מקשרת בין החדרים. הגדולים שלנו חושבים שהם מבוגרים, למרות שהם רק בני 15, 12 ו-10 וחצי. הדלת נעולה והם עושים מה שהם רוצים. ואנחנו, אנשים שמחוברים לקרקע, פתאום אנחנו בבניין. לא הצלחנו לעשות עד עכשיו אפילו ערב משפחתי אחד. בגלל שבעלי רוב הזמן במילואים כמעט ואין רגעים שאנחנו כולנו יחד במלון".
ויש גם מי שהחוויה הזו מזכירה לו נשכחות. מבין כל האימהות הרבות נמצאת גם אימא צעירה לארבעה, בת 29. כשהייתה בת עשר פונתה מגוש קטיף ובילתה עם משפחה שמונה חודשים במלון. "רק אחרי שבעה חודשים קנינו שולחן מתקפל, פתחנו אותו בחדר והיינו מביאים את הארוחה מחדר האוכל", היא אומרת. "כנראה שגם פה נעשה את זה. כשאני מספרת לאימא שלי את מה שאני עוברת, היא אומרת שזה אותו הדבר. אבל לי אז בתור ילדה זה היה כיף, זה היה חווייתי".
"בשביל משפחה דתית שבת זה מאוד שונה ממה שקורה פה", היא מסבירה. "זה השיא של השבוע עם שולחן שבת מאוד אינטימי עם הרבה אווירה ושירים. ופה, מסביב יש טלפונים, מוזיקה והרבה חילול שבת שאנחנו לא רגילים לו. ואנחנו לא יכולים לכפות על אף אחד לא לעשות את זה".
השינוי בכיתת הכוננות שהציל את הקיבוץ
ובכלל, המראה הנפוץ בימים האלה במלון - בימי החול לפחות - הוא אימהות הרודפות אחרי הרבה ילדים, רק אימהות. למעשה מתוך 13 הגברים בגרעין הדתי, רק שלושה נמצאים במלון. כל היתר נמצאים במילואים או ביישוב כחלק מכיתת הכוננות, ורובם שבו לעשות את השבת הזו במלון עם המשפחות.
מבין חברי הקיבוץ יש שני פצועים מאותה שבת שמאושפזים, ולמרבה הצער גם שני הרוגים מכיתת הכוננות, שהם הנופלים היחידים של היישוב בשבת השחורה - ידידיה רזיאל ז"ל ועמיחי ויצן ז"ל. חברי כיתת הכוננות לחמו שכם עם שכם לצד אותם לוחמי נח"ל והצליחו למנוע את כיבוש הקיבוץ.
סיפורי הנופלים והנרצחים במלחמה
כספי, חבר לשעבר בכיתת הכוננות, מציין לטובה את כניסתם של החברים הדתיים, רובם ככולם הורים צעירים - גם כמי שאיישו את הכיתה יחד עם כוח קטן של חטיבת הנח"ל המוצב בקיבוץ ולמעשה הצילו את הקיבוץ, בזמן שצה"ל התמהמה מלהגיע אליו, לאור המרחק הרב ממרכזי ההתיישבות האחרים. "אם לא היינו עושים את השינוי, כיתת הכוננות הייתה כוללת חטיארים כמוני", הוא מסביר.
כמותו גם החברה ברוריה קרני-הדס, מהצד החילוני של הקיבוץ, מרוצה מהשילוב ומספרת בגאווה שאת כל החגים ואירועי התרבות הם מציינים יחד. במיוחד היא מתגאה בגן הילדים המשותף - שאליו אמור היה להצטרף גם מעון, שכנראה לא ייבנה בקרוב. "הדתיים שהגיעו אלינו היום הם דתיים תורנים יותר, מאוד דתיים, אני אפילו אקרא לזה 'דוסים'", היא מסבירה. "אלה אנשים של ציונות דתית, עם הרבה מאוד ציונות והרבה חזון של התיישבות. אנשים עם הרבה כוחות, אידיאלים ורצון לבנות. אנשים שגדלו ביישובים הומוגניים, שכולם אותו דבר, רוצים לגדל את הילדים שלהם עם תמונה קצת יותר מאוזנת של מדינת ישראל ועם ישראל. היה תהליך ארוך של מיונים, לברור את האנשים שרוצים קהילה מעורבת ולאורך הדרך נתקלנו גם באנשים שחשבו שלאט-לאט נהפוך לדתיים יותר".
"יכול לא להסכים אבל אין סיבה לשנוא"
אך גם יש בקיבוץ מי שחושב אחרת. זוהר לנשנו, גם הוא חבר ותיק, מספר כי בהתחלה תמך מאוד בשינוי ואף "נשכב על הגדר" למען החברים הדתיים, כהגדרתו. אך במהרה התאכזב. "אני חושב שלא עשינו מספיק שיעורי בית לפני. אני הייתי בוועד המנהל של הקיבוץ, והציגו לנו את זה שכרם שלום רצו את הדתיים הכי לייט. לא עשינו מספיק שיעורי בית לפני שקיבלנו אותם. לא ידענו מה זה 'דתיים תורניים' ומה ההשלכות. בזמנו הייתה החלטה בוועד הקיבוץ שאמרו 'קיבלנו ענף אחד ונקבל מלא ענפים שונים'. אבל אי אפשר לקבל ענפים שונים, כי ענף אחר לא יהיה איתם ביחד. גם בשבת הקליטה הראשונה היה קצין בקבע ובאותה שבת הוא אמר למנהלת הקליטה 'אנחנו לא נסתדר', בינם ובין עצמם, לא קשור לחילונים ודתיים. הדתיות שלהם והדתיות שלי לא הולכת ביחד. זאת אומרת, אם רצינו להיות קהילה שלוקחת את כל הספקטרום, נהיינו רק עם זרם אחד, וזו בעיה".
"גדלתי כל החיים שלי עם אנשים שנורא דומים לי - גם פוליטית וגם דתית", מגיבה לו רבי. "אני בתור ילדה הייתי בכל ההפגנות נגד הסכמי אוסלו וממש היה לי ברור שאנחנו ממש נגד מה שרבין עושה. באותו מוצ"ש שרבין נרצח אני זוכרת בתור ילדה בכיתה ה' שאני רואה את אימא שלי בוכה בכי תמרורים. לא הבנתי מה קרה, במחשבה של ילדה קטנה אמרתי לה, 'אבל זה טוב, לא?' כי עכשיו לא יהיו הסכמי אוסלו. והיא אמרה לי, 'מה פתאום? איך זה יכול להיות שיהודי הורג יהודי? ובטח כשמדובר בראש הממשלה, זה דבר איום נורא'. אז הבנתי את המורכבות, שאתה יכול לא להסכים עם מישהו אבל אין שום סיבה לשנוא".
"אחר כך, במשך יותר מעשר שנים ההורים שלי ועוד אנשים מגוש קטיף נפגשו עם קיבוצניקים מכל הארץ וקיימו מפגשי שיח במטרה לנסות ולהכיר הרבה יותר לעומק ולהבין. אני גדלתי בתוך הדבר הזה. גם אחרי ההתנתקות הרגשתי שאין בינינו מספיק קירבה בלב, ועכשיו הרפורמה לקחה את זה עוד יותר לקצה", היא מסכמת, רגע לפני שהשבת נכנסת ומקרבת קצת יותר בין כולם.
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv