אלה בת ה-8 ואחותה הגדולה דפנה בת ה-15 נחטפו ב-7 באוקטובר מבית אביהן, נועם, בנחל עוז. אביהן נרצח וכך גם בת זוגו דקלה ערבה ובנם תומר. מאז שנחטפו, אימן של אלה ודפנה, מיין צין, פעילה במאבק משפחות החטופים ונלחמת כדי שישובו. אתמול (ראשון) זה קרה, ובפעימת שחרור החטופים השלישית - היא התאחדה עם בנותיה. כך נראה המאבק שלה: "אני פשוט עובדת בלהחזיר את הבנות שלי".
"אין להם מושג מה הם עושים, עם מי הם מדברים, כלום", אמרה בתחילת חודש נובמבר, לאחר שמכשירי הטלפונים הניידים של בנותיה הוחזרו לה כאשר אחד מהם מרוקן לגמרי מתוכנו. "אני בכלל לא חושבת שהם יכולים להחזיר גם את הבנות שלי. טלפונים הם לא מצליחים להתמודד, איך יתמודדו עם הבנות שלי? בסוף עם הכישרון שלהם הם יחזירו לי את הבנות מתות. אני אישן עם הטלפונים היום, אתם תלכו ואני אבכה את החיים שלי".
ב-11 בנובמבר, כשבועיים לפני שבנותיה שוחררו, מעין עמדה על הבמה המרכזית בעצרת של משפחות החטופים ודיברה בפני עשרות האלפים שהגיעו למקום, בניסיון לשכנע את הממשלה להסכים לעסקה עם חמאס לשחרור החטופים. "אם זה מה שצריך שאני אעשה אז זה מה שאני אעשה", סיפרה לאחר מכן. "זה קשה לי לפתח ציפיות ואז להתאכזב. אני מעדיפה לחכות שיודיעו לי".
בשבוע שעבר החליטה להתחיל לחפש דירה חדשה באזור המרכז. למרות החלום לחיים בבית עם גינה גדולה ומרחבים, היה ברור שהיא לא מחזירה את הבנות למקום שממנו נחטפו. "בדרך כלל כשהלכתי לראות דירות אז הלכתי עם הבנות", סיפרה. "הן היו מתחילות לריב תמיד על מי תקבל איזה חדר. כמה שזה עצבן אז, עכשיו בא לי. הלוואי שהן יחזרו בסדר ושאפשר יהיה ישר לחזור לשגרה ודפנה תרד פה למטה לעשות טיקטוק כל הזמן ואני אתעצבן עליה שהיא כל היום בטיקטוק. הלוואי שהן ישארו כמו שהן".
כשהממשלה התכנסה לאשר העסקה לשחרור נשים וילדים, מעין נזהרה מלפתח ציפיות, אך כבר התחילה לתכנן את חזרתן של בנותיה. "אני אקנה את המצרכים לקובה, שאני אוכל להכין אם הן חוזרות", סיפרה בהתרגשות. "זה מחשבות על היום-יום. על איך הן לא רוצות ללכת לבית הספר. עכשיו אני פשוט מחכה שיתקשרו, נראה לי שאני גם לא אלך להתקלח היום. אני מרגישה שאני מחייכת יותר מדי ואז אם פתאום זה לא יקרה אז תהיה לי בעיה".
כשהגיעו 13 החטופים הראשונים בפעימה הראשונה של העסקה, על אף האכזבה שבנותיה לא בינהם, מעין בעיקר נראתה מעודדת מכך שהחטופים ששוחררו נראו במצב טוב. "יואו, הם נראים מעולה", היא אמרה כשצפתה בהם דרך מסך הטלוויזיה. בשיחת הטלפון שהגיעה שעות ספורות לאחר מכן, הודיעו לה שגם בפעימה השנייה בנותיה לא צפויות להשתחרר. "איכשהו נראה לי שזה יקרה עוד הרבה זמן", פלטה ברגע של ייאוש. "נמאס לי".
מעין סיפרה שהיא נשארת בשליטה למקרה שהבנות שלה רואות אותה מהשבי. "אני מתאפרת כדי שהן יראו שאני מסודרת", הסבירה. "אני צריכה שהן יראו אותי כרגיל. זאת אומרת, אני מניחה שאם הן יראו שאני בהיסטריה הן גם ייכנסו להיסטריה. אם אני בוכה, אלה תמיד מתחילה לבכות".
ב-2 בלילה שבין שבת לראשון, אלה קיבלה את הטלפון שלו חיכתה, והתבשרה שאלה ודפנה ברשימת המשתחררים הבאה. "הבנות שלי חוזרות", היא אמרה וחיוך נפרש על פניה. "הן חוזרות. אני צריכה להתקלח כי עישנתי מלא, והבנות שלי לא אוהבות שאני מעשנת. אני לא יכולה לבוא לחבק אותן עם ריח של סיגריות. אבל בערב בטח אני אראה אותן. וזהו, זה נגמר".
אתמול בערב דפנה ואלה שוחררו מהשבי וחזרו מרצועת עזה. עכשיו, מעיין כבר מחבקת ועוטפת אותן, לקראת התחלה של מסע לא פשוט שיצטרכו לעבור. אבל עכשיו, לפחות אימא שלהן לידן.