יום שני, 6.11
משלוח מהבית בניר עוז
מהבית בקיבוץ ניר עוז מגיע סוף סוף משלוח ואיתו דברים סנטימנטליים. יש בו תמונה שבעלי הכין ליום הנישואין שלנו, שכוללת מזכרות מהחתונה ודברים מפגישתנו הראשונה. מגיעים במשלוח גם דברים של הילדים שלנו: הדובי הגדול שאורי אוהב, השמיכי של אורן ובובה אהובה של ליאור. תכננו להיום יום כיף בפארק מים, כך שבחרנו להראות לילדים את המשלוח רק אחרי שנחזור.
בדרך חזרה למלון, סיפרנו לילדים שצפויה להם הפתעה - אנחנו מגיעים לחדר והם רואים ומתרגשים, אבל גם קצת המומים. אני מרגישה שבדיוק כמו אצלנו, ההורים, גם לילדים הבית מזכיר הרבה דברים טובים מהחיים הקודמים, אך יחד עם זאת - גם את הסיוט והשבר הכי גדול שהיה בחייהם.
במשלוח מגיע גם כונן נייד ששרד. אני מגלה בהתרגשות שלמרות שחשבתי שיש בו רק גיבויים ישנים, גיביתי בו גם את כל העסק שלי מהימים שלפני השבת השחורה. אני מתלהבת לאור הגילוי שהכול נשמר, שלא איבדתי את כל מה שיצרתי בשנים האחרונות: זה נותן לי אנרגיות ראשונות להנעה מחדש אחרי שהרגשתי כל כך מרוקנת.
"אני מגיעה לשורת הכתובת וקופאת ואז זה מכה בי - אני פליטה" | יומנה של פליטה, פרק א'
חורי קליעים בדלת: שיחת וידאו ראשונה מהבית שבו היו מחבלים | יומנה של פליטה, פרק ב'
יום שלישי, 7.11
חודש למלחמה
עבר בדיוק חודש מתחילת המלחמה. חודש שאנחנו פליטים. חודש שבו כמעט רבע מחברי הקהילה שלנו יושב עדיין בשבי בעזה. בשעה 12:00 מגיעים למלון ממיזם "קולולם" כדי לצלם אותנו שרים את השיר "מחוזקים לעולם" עם אברהם טל, שמגיע לבקר אותנו. אחרי חזרות בשני קולות, מתחילים לצלם ומבקשים שנרים שלטים של החטופים מניר עוז. עשרות שלטים. פתאום זה צף לכולנו.
ברקע השיר, נגלית לנו תמונה שגרמה לכל הרגשות לעלות - שלטי החטופים מלאים בפנים של האנשים שאנחנו כל כך אוהבים, ילדים מחזיקים שלטים של הורים נעדרים, נשים בהריון או עם תינוק מחזיקות שלטים של בעלים, אחרים שמחזיקים שלט של חברים חטופים. שלטים של סבתות, של אימהות, של ילדים. זה מכה בי, כולם בשבי. בבת אחת כולנו מתפרקים ומתחילים לבכות קטנים כגדולים, הכול צף וכואב. אני מחבקת חזק חזק את אורי וליאור שלי. בוכה ושרה איתם - המציאות הזאת בלתי נסבלת ולא מתעכלת. אולי לא תתעכל לעולם.
יום רביעי, 8.11
מלחמת ההסברה
היום מתראיינת לראשונה לכתבים בתקשורת הבין-לאומית ונותנת עדות שמיועדת לאוניברסיטה בקליפורניה. אני מספרת להם את כל מה שעבר עלינו, והם בעיקר מזדעזעים לשמוע שגם ילדים עזתיים הגיעו אלינו לבית בקיבוץ ב-7.10 - כדי לבזוז כל מה שיכלו.
אני מזועזעת כל פעם מחדש מרמת האנטישמיות שגדלה מיום ליום בעולם, ומבינה היום יותר מתמיד כמה חשיבות יש לעדויות ולריאיונות בתקשורת הבין-לאומית, בהסברה על הטבח הנורא שהתחולל.
יום חמישי, 9.11
הופעה מנחמת ומחממת
נוסעת למפגש טיפולי קבוצתי של רגיעה במים, נכנסת לרוגע, לאט לאט, מתמסרת לתרפיה - ופתאום, אזעקה. רוב המשתתפות בטיפול הן נשים מהעוטף, כך שכולנו מתורגלות ומתפנות למרחב מוגן במהירות שיא. אני מבינה שתרפיה כבר לא תהיה במפגש הזה. המחשבות נודדות לילדים ולרצון לחזור להיות כמה שיותר קרוב אליהם. אני חוזרת למלון.
באותו הערב, אמורה להתקיים הופעה של להקת פול טראנק במלון אחר והיא מתבטלת לאור האזעקות. כולנו במשפחה, כולל הילדים, מאוד אוהבים אותם. לשמחתנו, אנחנו מגלים שבמקום ההופעה הגדולה, הם באים אלינו למלון להופעה אקוסטית אינטימית. אנחנו יושבים מולם נרגשים, נהנים מרגעים מנחמים ומהופעה איכותית. בסיום המופע אנחנו מדברים עם הסולן גל ניסמן ומספרים לו על היומולדת שהייתה אמורה להיות ב-7.10 לאורי, והוא נותן לו חיבוק גדול ומחזק אותו.
מאוחר יותר אני יושבת עם חברה ועם חלק מחברי הלהקה, מספרת להם כמה אנחנו מעריצים אותם במשפחה, הם מתעניינים ושואלים על החוויות הקשות מ-7.10. אני מתרגשת מהרגישות והאמפתיה שלהם.
יום שישי, 10.11
יוצאים לראשונה מאילת
אנחנו מחליטים בפעם הראשונה לעזוב את המלון ללילה ולישון אצל המשפחה שלנו במושב עידן שבערבה. כשאנחנו מגיעים, אנחנו מתרגשים מהדברים הבסיסיים שמעניקים תחושת בית, אבל לאט לאט התחושה הזאת מגבירה את תחושת החוסר שלנו.
יותר מכל זה מתבטא אצל ליאור שלי. בתום ריב שגרתי עם אורי, שחציו משחק חציו מכות, אנחנו קולטים כמה הוא סוער. לוקח המון זמן להרגיע אותו עד שהוא מוציא שאגה מכל הגוף וצורח: "אני כועס ששברו לנו את הבית, שאין לנו בית, שיש לי חברים חטופים, נמאס לי".
הלב שלי נקרע איתו. אני שמחה שהוא הוציא את זה. אנחנו מדברים איתו ומסבירים לו כמה התחושות הללו לגיטימיות, מספרים שגם אנחנו מרגישים כך לפעמים. המצב עצוב, קשה ומכעיס. אנחנו בהודיה גדולה על שניצלנו, ולצד זה, מתמודדים עם תחושות לא פשוטות ועם קשת עצומה של רגשות.
יום שבת, 11.11
המפגש המרגש
בבוקר אני נוסעת עם גיסתי לפגוש סוף סוף את הוריי ואת המטפלות שהצילו את חייהם. למפגש מצטרפות אחותי וגיסה נוספת. כשאנחנו מגיעות, אני מחבקת כל אחד מהם חזק חזק. המטפלות מספרות לי שאימא שלי כל יום בוכה, אבל היום - היא לא מפסיקה לחייך.
אנחנו משחזרים את אירועי 7.10, הן מודות על ההוראות שנתנו להן בזמן השהייה בממ"ד ועל כך שלא הרפינו - ואסרנו עליהן כל הזמן לצאת מן הממ"ד. בשיחה הן מספרות איך תמכו אחת בשנייה בהחזקת ידית הממ"ד ועל הפחד הנוראי שאחז בהן כשהמחבלים דפקו עם רובה על חלונם.
אבי מספר על רוחב ליבם של חברי קיבוץ גן שמואל, על קבלת הפנים המרגשת, ועל המעטפת החמימה שהם מקבלים שם. אני חוזרת דרומה בערב ובליבי שמחה והתרגשות גדולה על המפגש שהיה.