ביום שבת בבוקר נהרג רב-טוראי עילי עזר בקרב על אוגדת עזה. את הוריו דייב ואפרת שיושבים שבעה, פגשנו רק לפני חצי שנה, כשעילי ז"ל התגייס. "לא היה לי שביב של מחשבה לפני חצי שנה כשנפגשנו בבקו"ם, שאנחנו ניפגש עוד פעם בנסיבות כאלה", סיפר אביו.
בכתבה ששודרה אז, עילי היה אחד הצעירים שמתגייסים ליחידות קרביות, על רקע המחאה נגד המהפכה המשפטית. אביו דייב התראיין אז ואמר: "אלה שמחליטים על לצאת למלחמה, הילדים שלהם נשארים בבית. והילדים שלנו, נשלם את המחיר, אני מקווה שלא נשלם את המחיר, אבל אנחנו פה בשביל לעשות את זה".
שאלנו את האב אם כשאמר את הדברים, האמין בהם או ש'נפלט לו': "אתה לא מכיר אותי, לא נפלט לי שום דבר, שום דבר בחיים לא נפלט לי. אני ידעתי". ולא רק האב היה פסימי. גם עילי ז"ל ראה שחורות: "זה כן בראש שכנראה תהיה מלחמה עוד מעט. יש בלגנים והאנשים שאמורים לדאוג שהבלגנים יהיו פחות בלגנים עושים עוד יותר בלגנים".
האב דייב הוסיף בכתבה על המתגייסים כי אם היה צריך להתגייס למילואים - לא היה עושה את זה, שכן, המלחמה שלו נגד המהפכה המשפטית "חשובה יותר": "ברצינות. לא רוצה. המילואים שלי זה ברחובות כרגע, המילואים שלי זה ביום השיבוש בירושלים, זה המילואים שלי כרגע". המלחמה שלי (חשובה יותר). את המלחמות האלה עברנו מספיק וננצח מספיק... את הסוג הזה, את המלחמה הזאת, אם נפסיד חלילה, ולא רואה את זה קורה, אם נפסיד, מחיר הטעות גבוה. מחיר הטעות הרבה יותר גבוה וזה לא בר-תיקון".
עילי ז"ל נשאר שבת, והיה אמור להתחיל ביום ראשון קורס נהיגה ולהצטרף לחפ"ק של מפקד האוגדה. "דיברתי איתו ב-7:20 מחו"ל, הוא אמר לי: 'אבא, אני שומע יריות, אבא, אני שומע בלגן, אני יוצא ואני אדבר איתך יותר מאוחר'. לא הספקתי לדבר איתו יותר מאוחר", סיפר האב על השיחה האחרונה.
אפרת עזר, אימו של עילי, הוסיפה: "הוא לא הכיר את האנשים שהוא היה איתם, והוא ביקש מהם 'תסתתרו בבקשה בשירותים, במקלחת, אני יוצא, וגם אם קורה לי משהו, אני מבקש שלא תצאו". זה מה שקרה והוא יצא ונלחם וריסס ועשה... וחטף כדור ברגל. חטף כדור ברגל, ושנייה אחת התכופף לראות וירו עליו כנראה מאחורה, מהחלון".
"גידלנו אותו שנינו לנתינה, גידלנו אותו להתנדבות, למחשבה על חלשים, גידלנו אותו ל'איפה אני יכול לעזור?' אני נכשלתי. אני נכשלתי ואני מבקש סליחה..." סיפרו ההורים. "אני מבקש סליחה ממנו שלא הייתי שם, שלא הייתי שם כדי לעזור לו. כדי לא לעזור לו יותר. כדי לבקש ממנו שלא יהיה גיבור, לא בשביל המדינה הזו, סליחה. המדינה הזאת לא שווה את מה שהוא, את הקורבן שלו".
האסון הפרטי של משפחת עזר מצטרף לשבר כללי ביחסים שלהם עם המדינה. שבר שמלווה אותם כבר שנה שלמה וכולל חוסר אמון במנהיגי המדינה ובכיוון שאליו היא הולכת. "פשוט מרגיש שזה לחינם, שזה לשווא. זה לחינם, זה פשוט, פשוט לחינם".
"אני עם המדינה סיימתי, אני לא פה, אני לא מאמין במדינה הזאת יותר. אנשים מדהימים, עם מדהים, עם שברגע שצריך אותו הוא מתגייס בעוצמות אדירות, אבל העם נלחם בממשלה שלו. בחירה מודעת לשים אנשים לא מתאימים בתפקידים לא מתאימים, כדי להקים ממשלה, זה עליך, אדון נתניהו".
מסביב, המספרים רק עולים וגם הזוועות. לפחות 1,200 נרצחים והרוגים, 130 חטופים, אלפי פצועים, בין היתר בשל מחדל מודיעיני שקשה לתפוס. "זה נורא נחמד שאנחנו יודעים להגיע לחלל, זה נורא נחמד שאנחנו יודעים אם אחמדינג'אד אכל צוהריים או ערב, אבל מה קורה 200 מטר מאיתנו אנחנו לא יודעים. הזנחה פושעת. המילה 'מחדל' היא קטנה", המשיכו ההורים.
"אנחנו לא יודעים. זה לא מחדל, זה פשע. אף אחד לא יקבל אחריות לרעה. אף אחד. ביבי לא ידע, בן גביר לא יודע בכלל... לא אכפת, זה לא אכפת להם, זה פשוט לא אכפת להם, 1,200 איש הלכו וזה לא אכפת להם. דורשים ממני צבא, דורשים ממני את הדם של הילד, דורשים ממני מיסים, דורשים ממני הכול, ומה אני מקבל?"