שלומי זיו עבד כסדרן במסיבת הטבע ברעים ב-7.10 כשפרצה מתקפת הפתע על ישראל. בשעה 8:15, כשעה וחצי אחרי שחדרו המחבלים לאזור, הוא הספיק לשוחח עם אחותו רויטל. את המילים שאמר לה באותה שיחה, בעת שהיה במנוסה, היא לא שוכחת: "הם הגיעו, אני בורח - נדבר". מאז נותק הקשר עם שלומי.
לאחר שמונה ימים מורטי עצבים של אי-ודאות ודאגה, קיבלו בני המשפחה את הבשורה ממערכת הביטחון: "יקירכם ככל הנראה מוחזק בעזה בידי המחבלים". מאז בני המשפחה לא יודעים מה עלה בגורלו של יקירם.
129 חטופים: השמות, התמונות והסיפורים
"שלומי נסע למתחם המסיבה ברעים כבר ביום חמישי לעבודה, הוא היה חלק ממערך האבטחה, הוא שימש כסדרן של המקום", מספרת רויטל. "ביום-יום שלו הוא עבד כמפיץ של סחורה ובמקביל השלים את לימודי עיצוב הפנים שלו, משהו שהוא חולם לעסוק בו, יצא לעבודה ולא חזר הביתה". שלומי לא הגיע למתחם המסיבה לבד - הוא עבד בה שני חברים קרובים: אביב אליהו, בן הדוד של אשתו מירן, וידידו ג'ייק מרלו. אביב וג'ייק נרצחו במתקפת הטרור.
לרויטל היה חשוב לספר על השעות שקדמו למתקפה הטרור ולשיחה בקבוצת הוואטסאפ שלה עם אחיה ואחותה. "איחלנו אחד לשני חג שמח ושבת שלום, ואז אנחנו שואלות אותו 'רגע שלומי, איפה אתה בכלל?' ואז הוא ענה לנו 'רעים, 5 קילומטר מעזה' ואנחנו עוד צחקנו על זה וכתבנו לו 'טוב שלא הלכת לעבוד כבר בתוך עזה', כשאנחנו מסיימות את השיחה ב'תשמור על עצמך'. במקרה הכי רע שחשבנו עליו, אמרנו שאם תהיה מתקפת טילים, שלומי יוכל לתפוס מחסה באחת המיגוניות שם באזור".
את בוקר מתקפת הטרור היא זוכרת לפרטי פרטים: "באותו בוקר בעלי מעיר אותי 'מאמי קומי, מתקפת טרור בדרום - חדירת מחבלים'. לקח לי רגע לעכל ולאסוף את עצמי, לקחתי את הנייד ונכנסתי לקבוצה שלנו וכתבתי 'שלומי?', אחותי כבר עדכנה אותי שהוא עדכן אותה שיצר קשר קודם לכן ואמר 'סגרנו את המסיבה כבר בשעה 6:30 ופתחנו את כל שערי החירום, בינתיים מחכים כי נהיה פקק ארוך. התנועה הזדחלה, אל תדאגי, תיכף הכול ישתחרר ונגיע הביתה".
את המשפט האחרון שאמר שלומי לאחותה עדי, רויטל אומרת בקול חנוק: "הוא אמר לה 'איזה מזל שהם (המחבלים) לא הגיעו אלינו', הוא הבין שיש חדירת מחבלים, אבל אחד לא תיאר לעצמו שזה יהיה המספר העצום של המחבלים שחדרו לישראל". בשעה 8:15 היתה השיחה האחרונה עם שלומי: "אני שומעת אותו מתנשף, מבינה שהוא רץ, נמלט מהמקום, אתה שומע שהוא רץ בדשא, כשהמילים האחרונות שהוא אומר לי 'הם פה, אני בורח, ריוי אחזור אליך', הוא מתנשף והשיחה מתנתקת".
לאחר 8 ימים מורטי עצבים, בני המשפחה קיבלו ב-15.10 את הבשורה ממערכת הביטחון ששלומי ככל הנראה מוחזק בעזה. "במשך 8 ימים הוא נחשב כנעדר, ואז הגיעו ממערכת הביטחון למירן אשתו לעדכן אותה שהוא ככל הנראה חטוף, לא ראו אותו בשום סרטון. כשההורים שלי מקבלים אינדיקציה ששלומי ככל הנראה חטוף ולא נרצח הוא אומרים 'ברוך השם ותודה לאל', כי אם הוא חטוף, יש סיכוי שהוא עדיין בחיים".
שלומי (40) ורעייתו מירן מתגוררים במושב אלקוש שבמועצה האזורית מעלה יוסף, סמוך למעלות ובקרבת הגבול עם לבנון. למרות המצב הרגיש ולמרות שהמשפחה נמצאת בטווח הטילים של חיזבאללה בצפון, החליטה מירן לא לעזוב את ביתם באלקוש: "שלומי צריך לחזור הביתה ומירן רוצה להיות בבית ולהמתין לו", מספרת רויטל אחותו.
"שלומי אחי הגדול הוא כל מה שאפשר לדמיין באח גדול - חכם, שנון, כריזמטי, אוהב את האחיינים שלו כאילו היו הילדים שלו, הם ממש מחכים לו, ורוצים אותו בחיים", היא מדגישה. "הוא תמיד שם את האחר לפניו, זאת הייתה המהות שלו, כשהוא פתח את שער החירום במסיבה הוא חשב על אלפי הבליינים בתקווה שכולם יגיעו בשלום להוריהם הביתה, והוא גם צריך לחזור להורים שלו הביתה".
השיחה עם רויטל מתקיימת בצל הטרגדיה בסג'עייה, שהובילה למותם של החטופים יותם חיים, אלון שמריז וסאמר אל-טלאלקה: השלושה נורו בשוגג בידי לוחמי צה"ל שחשבו ששלושת החטופים מחבלי חמאס. "זאת טרגדיה נוראית, מרגישים ברולטה רוסית", אומרת רויטל בעצב. "וצריך להפעיל לחץ, בנוסף ללחץ הצבאי, ליבי עם משפחות החטופים שנקלעו לטרגדיה הנוראה הזאת וכמובן לחיילים שצריכים לשאת את העול הכל כך כבד הזה".
"היינו רוצים לראות צעדים של ההנהגה שיחזירו את כל החטופים בחיים הביתה, בנוסף חשוב לנו מאוד לחזק את כל כוחות הביטחון וצה"ל, יש אימהות ששולחות את הילדים שלהם ונשים ששולחות את הבעלים שלהם להילחם בידיעה שהם לא בטוח יחזרו הביתה בשלום ואנחנו מחזקים אותם מכאן", מסכמת אחותו של שלומי.
