בשבוע שעבר פגשנו את הילדים של קיבוץ בארי ודיברנו איתם על השבת השחורה שהם לעולם לא ישכחו.
איך היו התגובות לכתבה?
אדר פיניאן, בת 9: "אמרו לי שדיברתי יפה".
הילי אלון, בת 8: "לי כל החברות, הן רדפו אחריי וקראו לי סלבה. כן, סלב, סלב".
שניר, אתה קיבלת תגובות?
שניר כהן: "הרבה".
"אימא שלי לא נתנה לנו לצאת מהממ"ד. יש לי מיטה גדולה, כולנו התחבאנו מתחת למיטה", סיפר שניר כהן (6) בכתבה על ילדי בארי.
השבת השחורה שילדי בארי לא ישכחו
"כאימא שמסתכלת מהצד על הבן שלה", אומרת שרון כהן, אימא של שניר, "אז אתה מרגיש כאילו משהו בלב שלך באיזשהו מקום נסדק. מצד שני, אנחנו חווים את הקושי יום-יום".
אדר, את זוכרת על מה דיברת בכתבה?
"לא כל כך".
הילי: "אני זוכרת. אמרת שסבא וסבתא שלך, אז הם היו בממ"ד".
"אני זוכרת שההודעה האחרונה הייתה 'הצילו, הצילו'", סיפרה אדר בכתבה. "ואז איבדנו קשר". כשהיא נשאלה אם זו הייתה ההודעה האחרונה של סבתא שלה היא ענתה "כן".
כשאימא של אדר, מיכל פיניאן, נשאלת אם הופתעה כששמעה את בתה מדברת בכתבה, היא אומרת שכן: "כי פתאום הבנתי כמה לא דיברתי על ההורים שלי כל החודש האחרון. וגם אין זמן לדבר על ההורים שלי, אז אני משתדלת לדבר לידם, כדי שהם ישמעו אותי. לרגע לא עצרתי רגע לחשוב ולהבין מה הם קולטים מכל מה שאני מדברת בכלל".
"כשאבא שלה נסע לבארי", אומרת שי פרידמן, אימא של אלה, "אז הדבר היחיד שהיא ביקשה שהוא יביא לה מהבית זה את השרשרת".
"יש לי את השרשרת כאן, שדודה של יונתן, היא מי שהכינה את זה", סיפרה אלה פרידמן (10) בכתבה.
למה היה חשוב לך שהוא יביא לך דווקא את השרשרת הזאת?
"כי אני אוהבת אותה".
"בדרך, כשפינו אותנו, אז היה מלא בומים", סיפרה הילי אלון, "ואני פחדתי, הייתי ככה".
"פשוט הזיה מה שהם עשו לנו", אמרה נירי גאז, בת ה-6.
"טוב, זה כואב לראות את הילדים ככה", אבל תשמעי, זה ילדים ש...", אומרת שלומית אלון. "שעברו טראומה", משלימה אותה בתה הילי.
בלילה באות המחשבות
אני שואלת את האימהות אם הן מצליחות לישון בלילה. "לא", "תגדירי לישון", הן עונות.
שרון כהן: "בוא נגיד שזה לא אותה שינה שהייתה לפני 7 באוקטובר, זה ברור. אתה עוצם את העיניים ומגיעות המחשבות. ואחרי חודש כבר, אתה ממש מרגיש את העייפות נסחבת ככה, נגררת, ביום-יום".
מיכל: "אני מתעוררת המון בלילה, כל הזמן. לא מסיוטים, אני פשוט קמה. אני לא חושבת שאני מספיק רגועה בשביל לישון טוב, אבל אני מסכימה עם שרון, הגוף עייף מאוד".
אז איך מצליחים לתפקד במהלך היום?
"יש ילדים".
אבל מה איתכן?
שלומית: "אנחנו באוטומט. אין לנו את הפריווילגיה עכשיו לחיות את החיים שלנו. אנחנו פה בהישרדות בשביל הילדים ובשביל החטופים. זה שני הדברים. וכל יום הוא יום ביומו. לא חושבים קדימה, לא חולמים חלומות. קמים בבוקר, 'מה אני עושה היום? אני לובש את החולצה של החטופים, אני לובש את השרשרת שלהם ואני מבטיח לילדים שלי שאני עושה הכי טוב שאני יכול בשבילם היום גם'".
הם נכנסים ורוצחים את כולנו
אני שואלת אותן איך מחזיקים 22 שעות בממ"ד. "אין לך ברירה", הן עונות. "בציפייה שזה ייגמר", " הם היו בשקט מופתי".
שרון: "אצלי שלוש שעות הם הקיאו בתוך הממ"ד, זה חדר שינה, לא היו לנו שקיות, אז אמרתי לשתי הבנות 'לא משנה, קחו חולצה'. הן מקיאות לתוך חולצה, זורקים את החולצה בצד. אחרי שזה נרגע קצת, ואני רואה בקבוצת וואטסאפ שהם יורים בחלונות ויורים בדלתות והכול עובר, אז עברנו לשלב ב', של להתחבא מתחת למיטה של הממ"ד, להכניס את כולם, כולל הכלב. ואת אומרת, טוב, אם הם נכנסים, הם רוצחים את כולנו, אז מה נשאר לי לעשות? כתבתי להורים שלי שאנחנו אוהבים אותם, כתבתי לצד השני - ולא נשאר לך מה לעשות. רק להתפלל".
וברגעים כאלה מצליחים לשדר לילדים ביטחון?
"כן", הן עונות.
שי: "אצלנו היה איפוק, שקט. דממה. שקט של מוות".
"הכלב לא נבח. הכלב היה שקט".
שלומית: "הדבר היחיד זה שהגוף רעד בטירוף, והם אמרו לי: 'אימא, אבל את רועדת', אז אמרתי להם: 'זה מהמזגן, קר לי'".
איילת חכים: "אני הייתי עסוקה כל הזמן הזה בלשמור שהקטנה שלי לא תעשה רעש. היא ילדה מאוד קופצנית".
בת כמה היא?
"בת ארבע וחצי. והאמת שהילדה הפתיעה אותי. כל השעות האלה היא הייתה בשקט. פעם אחת היא לא צעקה, פעם אחת היא לא בכתה. מעבר לשיחה שלי עם דני קושמרו ששמעו בטלוויזיה, שבכיתי לו ואמרתי לו שנכנסים לנו מחבלים לבית, אז הייתי עסוקה כל הזמן בה".
"אנחנו כבר שלוש שעות פה ועכשיו מנסים לפרוץ לי הביתה", היא לחשה לדני קושמרו בשידור חי בטלוויזיה. "את שומעת את הקולות?", שאל קושמרו. "כן. הם דופקים על הדלת שלי".
תושבים מתחבאים בבתים ונמצאים תחת אש | העדויות
איך חוזרים ללימודים ככה?
הילדים מצליחים לחזור למסגרת?
מיכל: "זה מלחמה, ממש".
שרון: "הבן שלי אומר: 'החבר הכי טוב שלי נהרג, זה שהוא היה כמו אח שלי, איך את מצפה שאני אשב בכיתה, שהוא איתי מהגן, מכיתה א', איך את מצפה שאני אשב בכיתה?' והבנות גם מעידות, 'איך אתם מצפים שאנחנו נלמד כשהחברות הכי טובות שלנו חטופות? מה, אתם רוצים שנשכח אותן? שנקום לבית הספר כאילו שכחנו אותן ונהיה עכשיו תלמידים?' זה אמירות שבאמת, אין להן תשובה".
שלומית: "אני נמצאת בבית הספר כל היום. אני אחראית על הילדים שם מטעם בארי, ומה שקורה זה שאתה רואה שהילדים של 6 באוקטובר זה לא הילדים של 7 באוקטובר. כל המשחק שלהם הפך להיות מאוד אלים, עם המון משחקי תפקידים שרגע הם חיילים והם מגינים על עצמם והם... כל חפץ הכי פשוט כמו בננה הופך לנשק או כל מבנה הכי קטן יכול להיות מחסה".
הם שואלים "יש מחבל במסדרון?"
תומאס ברזון מקאי מספר על המשחקים של ילדי בארי: "אנחנו משחקים מחבואים, תופסת, וכשאני לא התופס, אנחנו רצים למתחת לבמה ושומעים הליכות על הבמה ואני ונהר היינו שעה וחצי מתחת לבמה".
נהר אביטל: "כל הזמן שמענו צעדים וזה הזכיר לנו את הצעדים שאמרו להיות בשקט לכולם בוואטסאפ, ושזה מאוד הפחיד".
שלומית: "אתה מבין שזה במחשבה שלהם כל הזמן ושזה באמת טראומה שהם חוו שהיא נוכחת, היא נוכחת שם. וכל בוקר אותן שאלות, וכל לילה כשאתה רוצה להשכיב, זה אותן שאלות. למה אנחנו לא ישנות בלילה, האימהות? כי רגע לפני שהילד נרדם, הוא שואל אותך 'יש מחבל במסדרון?' 'נעלת את הדלת?' 'אולי הוא יבוא מהחלון'. רעמים זה יריות. אם הלילה יהיה פה רעמים, הלך הלילה. כל דבר כזה זה קריעת ים סוף. זה ממש קשה".
"זה לקלח אותם כשאתה עומד איתם בתוך המקלחת", ממשיכה שלומית לתאר. "זה להיכנס איתם לשירותים, זה אי אפשר לצאת מהמלון, כי המלון הוא הממ"ד שלהם. ונסיעה לכל מקום, הם לא מרגישים בטוחים. אתה מרגיש איך הגולה עולה לך בגרון ואתה מתאפק לא לבכות כי אתה מבין כמה הילד שלך פגוע, ואתה רוצה להיות חזק בשבילו.
"ובלילה, אני כאימא, זה יוצא", היא מסבירה. "אני לא ישנה כי אני חושבת על כל מה שהם עוברים ואיך אני מרפאה אותם. ומה עשיתי להם? איך הבאתי אותם למצב הזה?"
זאת תחושה שבאמת מסתובבים איתה?
"ברור".
מיכל: "אני חשבתי שבארי זה המקום הכי בטוח בעולם. בסדר, קצת טילים, קצת זה. אפשר לחיות ליד זה. אבל אני הבאתי אותו ל... לגרוע מכול. הוא סומך עליי בעיניים עצומות שאני אקח אותו ואני אשמור עליו. אני לא בטוחה שזה מה שעשיתי".
שי: "אני כבר בממ"ד בשעות הראשונות הבטחתי לגדול שלי שאנחנו נחליט ביחד איפה אנחנו גרים."
כי מה, הוא אמר משהו?
"כי הוא אמר לי: 'אני לא חוזר לפה. אני לא רוצה לחיות פה. אני לא רוצה לחיות במדינה', הוא כבר גם כל כך הרבה פעמים חווה את הסבבים האלה, והוא הכי חרדתי מכל הילדים".
"אני בוכה בעיקר בבוקר"
יש לכן זמן לבכות?
שרון: "אני לא מצליחה לבכות".
שלומית: "הילדים שלי ראו אותי בוכה".
כן?
"ברור. זה אנושי. אני בוכה בעיקר בבוקר. חשוב שהם יראו את זה גם. אני כל בוקר, הבוקר מתחיל בבכי".
כן?
"עם הקפה יש בכי. כשפותחים את העיניים".
שי: "לא יודעת, אני את הבכי עשיתי ביומיים הראשונים".
ומאז זהו?
"ומאז זהו".
אתן כועסות?
"כן".
"אני כועסת, אני כל הזמן כועסת"
שרון: "יש ימים שממש מכעיסים אותי. נניח, יצא לי איזה חמש דקות להתבונן על איזה ישיבת ממשלה שהביאו נציג של העוטף שדיבר ואני רואה את האטימות של חברי הכנסת או שאני רואה שהם עדיין ממשיכים בהפיכה. זה מביא בך כעס כל כך גדול, לפחות בי. אני ממש מרגישה את זה כזה מחלחל ומשתלט, ואתה ממש מרגיש שבא לך לצרוח לכל העולם ולהגיד למנותקים האלה, 'אתם באמת מתעסקים בזה? תתעסקו בלהחזיר אותם הביתה, תתעסקו בלצעוק בכל העולם, תעבדו בזה'.
איילת: "אני כועסת כל הזמן, אני כועסת מהרגע שזה קרה, כשהייתי בממ"ד. אני כועסת על ההפקרה, אני כועסת על הרצח, אני כועסת על הטבח, אני כועסת על זה שלא באו, אני כועסת על זה שלקח להם כל כך הרבה זמן להגיע, אני כועסת על זה שאף אחד לא עושה עכשיו שום דבר, אני כועסת על זה שהחטופים עוד לא פה, אני כועסת על זה שאני בבית מלון, אני כועסת על זה שאין לי בית, אני כועסת, אני כל הזמן כועסת. על הכול אני כועסת".
"אני כועסת כשאני קמה בבוקר ואחותי לא פה, אני כועסת שאני לא יכולה להרים לה טלפון ולדבר איתה, שאני לא יכולה לשלוח לה וואטסאפ", אומרת איילת בכאב. "אני כועסת כשהבת שלי לא רוצה ללכת לגן ואני כועסת כשאני משאירה אותה כי היא לא רוצה ואני כועסת כשהבן שלי מבקש ממני כל מיני דברים ואני אומרת לו: 'אתה מבין באיזה מצב אתה נמצא? ואתה מבקש ממני...'. על בעלי, על חוסר תשומת הלב או על עודף תשומת הלב או על... אני כועסת, אני כל הזמן כועסת".
"אני חושבת, מה שנעשה לנו באותה שבת זה הדבר הכי הכי הכי איום ונורא בעולם הזה", ממשיכה איילת לשתף. "ואני כועסת שאנשים בעולם לא מבינים ואני כועסת שאנשים בעולם חושבים שאני רוצחת. אני זאת שאנשים מסביבי נרצחו ונהרגו ונטבחו, והם חושבים שאני לא בסדר, ואני כועסת. אני כל הזמן כועסת, על כולם אני כועסת, גם על העולם אני כועסת".
"אנשים נותנים לי כוח להמשיך"
מה הדברים הקטנים שמתגעגעים אליהם?
שלומית: "בית".
מיכל: "לבשל. אוכל של בית. את יודעת, אפילו לפתוח את המקרר, סתם כי ב-23:30 בלילה בא לי משהו".
שרון: "לקפל לעצמך את הכביסה".
הן צוחקות בהסכמה.
"כאילו, עם ישראל הרחב, שבאמת יש כאן כמה אופציות לכביסה, אבל וואלה... "
אנשים ישמעו שאת מתגעגעת לקפל כביסה, הם לא יבינו על מה את מדברת.
"היינו בסוף שבוע אצל חברים בתל אביב, וזה היה כזה כיף שנייה לשבת, לקפל לעצמי את הכביסה, לכבס לעצמי. משימות קטנות".
מה עושה לכן טוב?
שלומית: "נראה לי שמה שהיום נותן לי כוח ורגע מרים אותי זה באמת החברות שלי והמשפחה שלי, שאני לא מצליחה לענות לכולם", היא אומרת וקולה נשבר, "ולחזור לכולם, אבל האהבה שהם מרעיפים עלינו ודואגים לנו, אף פעם לא חוויתי דבר כזה. אני הייתי בן אדם שרגיל לתת, והיום לקבל את זה בכל מעגל. ובסוף יום אני אומרת, יש המון אנשים שאוהבים אותי וזה נותן לך המון כוח להמשיך את היום הבא ואת היום הבא, לדעת שהם רוצים שאתה תמשיך. ואז אתה מתפנה לילדים שלך, לעזור להם".
"יהיה טוב", מישהי אומרת.
"כמו נירי, נירי אמרה שיהיה טוב", אומרת שלומית.
"זה חייב להיות סוף טוב", אמרה נירי בת ה-6.
"אם לא יהיה סוף טוב, באמת זה... אנחנו חייבים להאמין", הן אומרות.