דיויד בדר, חובש מתנדב באיחוד הצלה ממרכז הארץ, רגיל להקפצות לשטח בעקבות הסלמה במצב הביטחוני, אך בשבת של 7 באוקטובר הוא הבין כמעט מיד שאין מדובר בהסלמה "רגילה". דיויד היה עדיין בבגדי השבת שלו, כשהמפקד שלו ביקש ממנו לעלות על האמבולנס ולנסוע לכיוון דרום. בדרך הוא קיבל עשרות נקודות ציון של אירועים שצריך להגיע אליהם. הנקודה ראשונה שקיבל הייתה בשדרות. "ראיתי עשרות רכבים מחוררים, גופות מוטלות על הרצפה ועגלה ילדים יתומה. באחת הכיכרות נתקלתי ברכב של מחבלים, הסתובבתי ונסעתי משם", נזכר דיויד במראות הקשים. דיויד עדכן את מוקד איחוד הצלה שיש מחבלים בשדרות והם כיוונו אותו לכפר עזה.
מחוץ לכפר עזה הקימו אנשי איחוד הצלה עמדה לטיפול בפצועים, כשהצבא מוציא פצועים מהקיבוץ והם מטפלים בהם. "עזרנו לפנות אזרחים וחיילים פצועים, וילדים מפויחים", הוא משחזר את החוויה הקשה. "עבדנו על אוטומט ולא עצרנו. נוסעים, מוציאים, פצועים, חוזרים וככה כל היום, עשרות גופות. בשלב מסוים התקשרתי למוקד וביקשתי ממנו להוציא לנו משאית, שתבוא לקחת את הגופות שפזורות גם בצידי הכביש ואומרים לי שהמשאית כבר אספה עשרות גופות והיא בדרך אלינו. היינו שם ממש לבד".
"אנחנו מתקדמים 20 מטר וחוטפים ירי מסיבי על הרכב"
במהלך היום כשצה"ל ואיחוד הצלה הבינו שיש עוד עשרות פצועים בתוך כפר עזה, החליט דיויד לאסוף כמה חיילים עם נשקים, מאחר והוא לא היה חמוש, ולנסוע לתוך הקיבוץ עם האמבולנס הלא ממוגן שלו כדי לחלץ את הפצועים. "אנחנו מתקדמים 20 מטר וחוטפים ירי מסיבי על הרכב", מתאר דיויד את הסיטואציה הבלתי נתפסת. "הכול קרה בשניות אחדות אך, היה נדמה שמי שיורה עלינו לובש מדים של צה"ל. ההיגיון של הלוחמים היה שחיילים שלנו לא ירו על רכב הצלה וכנראה שמדובר במחבלים. הם חיסלו את המחבלים - ובזכותם אני חי".
אחרי שסיימו את פעולות החילוץ בקיבוץ התקרב דיויד לרכב שבו היו המחבלים שירו עליהם, "לא האמנתי שראיתי מחבלים שלבושים במדי צה"ל עם דרגות מזויפות. הם ציירו בטוש את הדרגות, שזה ייראה מרחוק אמיתי".
"היה שם בלגן נורא - אימהות מבוהלות, ילדים בטראומה מחפשים את דרכם החוצה מהקיבוץ", הוא חוזר לרגעים הקשים. "אחד הרופאים שהוקפץ באותו היום בדיוק חזר מבית הכנסת והוא לקח שקיות של ממתקים שמחלקים לילדים בבית הכנסת בשבת, אמר שיהיה, הוא בכלל לא ידע איזה צורך יהיה בזה. אחרי שראיתי את הילדים יוצאים, לקחתי אחת מהשקיות עם כמה חטיפים והבאתי לאחד הילדים. הוא קרן כשראה את השקית הזו, אחרי שעות שלא אכל והיה במצור בביתו".
"אני צריך לעבור טיפול, אבל יהיה בסדר, אנחנו עם חזק"
בשעה שלוש בלילה כשהלחימה עוד בעיצומה הרגיש דיויד כי הגיע הזמן לנוח מעט כדי שיהיו לו כוחות למוחרת בבוקר. "המפקד במקום תפס אותי בחולצה ואמר לי שאני לא הולך לשום מקום, אין לו אמבולנסים ואנחנו היחידים", הוא מספר. "הבנתי שאם אני יוצא מפה אנשים ימשיכו למות. החלפנו כוחות, אבל נשארנו איתם כל הימים האלו. למעשה רק אחרי שבוע חזרתי הביתה".
אחרי שלושה שבועות שבהם עבד ללא הפסקה, החליט דיויד כי אם הוא לא יעצור הוא לא יחזור לעצמו: "כל מי שמכיר אותי יודע שיש את דיויד לפני השביעי באוקטובר ויש את דיויד שאחרי. המראות שראינו שם, הילדים על הרצפה, הלוואי ומישהו היה עושה לי ניתוח ומוציא לי מהראש את כל מה שראינו ומראה לכם עם מה התמודדנו שם. אני ושאר המתנדבים של איחוד הצלה עוזבים את המשפחות שלהם כדי לעזור לאחרים, עכשיו הארגון דואג לחוסן הנפשי שלי, ואני צריף לעבור טיפול, אבל יהיה בסדר, אנחנו עם חזק".