תלמידי "נופי הבשור" לא העלו על דעתם ש"סרט האימה" שצילמו למגמת התקשורת, יהפוך יום אחד למציאות בלתי נתפסת. תלמידי תיכון משועממים שבחרו בתסריט "הכי קיצוני והכי מופרע", ובו מחבלי החמאס מצליחים לחטוף נער אחד בלבד מקיבוץ ניר עוז. אמש (שלישי) חזרנו אליהם בכתבה ששידרנו ב"מהדורה המרכזית" - ושמענו מהם על החיים מאז שהתסריט הפך למציאות: "בסרט רואים מחבלים רצים, זו כבר קומדיה".

"זה היה הדבר הכי דמיוני בעולם. כתבנו את זה וצחקנו על זה", סיפרה איה אצילי, שצילמה את הסרט. מי העלה על דעתו שחצי שנה אחר כך, מחבלים יחטפו את ליאת אצילי שמשחקת בסרט, יחד עם עוד יותר מ-70 אנשים בניר עוז - דרך אותה הגדר בדיוק שתלמידי התיכון צילמו.

הסרט שהקדים את המציאות
הסרט שהקדים את המציאות

"לרגע לא חשבנו שזה יקרה, היינו בעולם אחר", סיפרה נגה. סמוך לשער הדרומי של ניר עוז יש היום בעיקר טנקים וכלים צבאיים. כשצולם הסרט עברו שם רק טרקטורים של גידולי השדה. "רצינו לעשות קומדיית סטלנים, חיפוש אחרי איזה אוצר או משהו", הוסיפה. ליה וינקלר, בוגרת מגמת התקשורת בביה"ס, המשיכה: "ואמרנו 'טוב, בואו נחשוב על איזה משהו. רגע, אנחנו פה מהאזור כאילו, זה הכי קלאסי לעשות על משהו פה מהאזור', ואז עלה הרעיון באמת של החטיפה ורצנו על זה".

הסרט שהקדים את המציאות
הסרט שהקדים את המציאות

השביל שבו צולמה סצנת החטיפה בסרט רחוק כקילומטר וחצי בלבד מהגבול עם עזה. דרך השביל הזה בדיוק צעדו המחבלים ב-7 באוקטובר לתוך קיבוץ ניר עוז. לדברי תלמידי המגמה, כשהם צילמו שם לא הייתה איזושהי תחושה של סכנה. "ממש לא, זה מקום מאוד שליו, כאילו... תנועה מאוד חופשית, לא חיים בפחד, לא חסר פה כלום, יש פה את החיים הכי טובים שיש".

הילדים שנולדו ב-2005 בעצם לא מכירים שום מציאות אחרת. הם רגילים לחיות תחת הזמזום הבלתי פוסק של הכטב"ם. את הסרט הם החליטו לפתוח במראות היפים של הקיבוץ, החיים, כמו שאמר יהלי, הכי טובים שיש. "האמת שממש נראה לי פה. לדעתי, עמדנו פה בשלולית. וצילמנו מהשלולית. והסוס טייל. הסוס נגנב, בידי המחבלים ב-7 באוקטובר. הייתי ביום שהוא נולד בו. ראיתי את הלידה שלו".  

החיים בניר עוז, הם 90% גן-עדן, אומרים הצעירים האלה. חיים שלווים, כיפיים. נכון, מדי פעם דיברו על איום של מנהרות, אבל זה לא באמת השפיע. "אנשים לא מבינים את רמת הביטחון שהרגשנו פה", הם מספרים. "איה הייתה הולכת מבית הספר לבית, ככה, ברגל, בשדות (שהם 500 מטר מעזה). בחיים אף אחד לא חשב שיחטפו פה מישהו. מכינים אותך, 'ארבעה מחבלים חודרים לגדר', לא לתוך יישוב. חודרים לגדר והצבא מוריד אותם. כשאנחנו כתבנו את התסריט הזה, ישבנו וצחקנו. לרגע זה לא היה רציני".

תיבות הדואר בקיבוץ ניר עוז אחרי שסומנו  (צילום: n12)
תיבות הדואר בקיבוץ ניר עוז אחרי שסומנו - מי נרצח ומי נחטף | צילום: n12

בקליפ הפספוסים שהם הכינו, רואים את האווירה הזאת. כמה הם הרגישו בטוחים, כמה הסרט על חטיפה היה בסך הכול חוויה משעשעת. איה אצילי הייתה באותה השבת בערבה, ביישוב שבו היא משרתת בשנת שירות. "לא נשאר פה כלום" היא מספרת על הבית שגרה בו. רק אחרי כמה שבועות היא חזרה לבית שממנו נחטפו הוריה, אביב וליאת אצילי, הבית שהמחבלים שרפו.

שבעה שבועות אחרי, ריח השרפה עדיין בלתי נסבל. עוד נמצא הדם של רבי כלבת המשפחה בעלת שלוש הרגליים שנרצחה בממ"ד בידי המחבלים. "כלבה עם שלוש רגליים, היא לא הייתה תוקפת אותם. פה חטפו את אימא, כנראה גם התחבאה מתחת לשולחן", אמרה איה. אביה, אביב, היה מחוץ לבית, וליאת דיברה איתה מהממ"ד ביום הטבח, אבל השיחה נותקה. "לא היה סימן לדם של אימא או משהו, אז הייתה להם את האופציה לירות בה שם אבל כנראה הם לא עשו את זה".

הסרט שהקדים את המציאות
הסרט שהקדים את המציאות

ליאת אצילי, מרכזת שכבה בתיכון שלומדים בו החברים, הסכימה לאפשר לבת שלה וחבריה לצלם בביתה את הסרט. החלון שרואים בסרט, זה החלון שירו דרכו המחבלים לבית. בצד השני של הקיר נמצאו שרידים של הנעל של איה, מזוג הנעליים שהייתה איתן בכל הסרט. "פה צילמו את אימא, איה יושבת מול אימא שלה, אימא שלה מנסה להיות רצינית, אני וליה יושבות בצד... ומתות מצחוק. מתות מצחוק", סיפרו הצעירים. "צחקנו עליה, על כישרונות המשחק הגדולים שהיו לה, שעדיין יש לה".

ליאת לימדה היסטוריה ואזרחות והייתה מדריכת המסעות לפולין של ביה"ס. בחדר השינה בביתה נמצאה רשימת השמות של המסע לפולין, שהיה אמור לצאת בדיוק שבוע אחרי 7 באוקטובר. "אומנם לא ראינו שואה שם, אבל קיבלנו שואה פה", אמר יהלי. בניר עוז המחבלים היו שבע שעות. הם רצחו 38 אנשים ועזבו עם 75 חטופים, עוד לפני שחייל צה"ל הראשון בכלל הגיע לשם.

ליאת אצילי (צילום: n12)
ליאת אצילי | צילום: n12

 

עריכת הסרט הסתיימה רק בחודש מאי, לפני חצי שנה, והוא זכה בסך הכול בפרס השני בתחרות במגמה. "מותחן נחמד", אמרו להם, אף אחד לא ייחס לו חשיבות מיוחדת ולא האמין. כמה ימים לאחר האסון, פתאום נזכרו הסרט. "בערך איזה שבוע אחרי זה, חבר תופס אותי ואומר לי: 'חזיתם את העתיד'", סיפר יהלי. "אני אומר: 'איזה עתיד?' 'הסרט'. ואז אתה פתאום נזכר בהכול. שזו חטיפה, עם מחבלים, ובניר עוז, ועם ליאת שגם שיחקה, והכול פתאום, כל העניין מתחבר". ליה הוסיפה: "הייתה לי שיחה עם מישהו על המגמה, סתם על בית הספר, שיחה רגילה, ואז אמרתי, וואי, האמת שעשינו סרט על חטיפה. הראיתי לו את הסרט ואז הוא הסתכל עליי ואמר לי: 'אני בשוק'. זה הזוי..." 

"באותה המידה זה יכול היה להיות יהלי, זו יכולה הייתה להיות נוגה, או איה, זה יכול היה להיות אני. כל מי שמהמועצה הזאת יצא חי או לא חטוף, יצא בנס", אמר יהלי. אחד מכל ארבעה אנשים בניר עוז נרצח או נחטף. הילדים עצמם איבדו בבית הספר שלושה עשר חברים ומורים שנרצחו. הם גם טוענים שהילדות נגמרה מזמן. "זה מרגיש כאילו זה שנה. מרגיש מזמן. בא אליי איזה מישהו שאמר לי 'אתם נראים כאילו התבגרתם ב-40 שנה'".

וכשכולם עדיין בטראומה, כשכולם איבדו חברים ומכירים אישית חטופים, בכל זאת, בדבר אחד אין להם ספק. אחרי כל מה שקרה, הם רואים את עצמכם ממשיכים לגור בניר עוז. "ברור. חד-משמעית. איך אתה יכול לקום וללכת מהבית שלך? זה הבית. מעכשיו תלך וזהו ולא תגור פה יותר? אף אחד לא יגור פה יותר? תיתן להם לנצח?" טענו. "אני רוצה לגדל פה את הילדים שלי, שהם יחוו את אותה ילדות שהייתה לי... עם ה-90% של גן העדן, את זה אני רוצה שיהיה להם. את השקט, את הטיולים, את המסיבות פה באזור. וזה ריאלי, חד-משמעית".