עדיין לא מלאו להם שש שנים, וכבר הם נחשפו לזוועות ה-7 באוקטובר. חלקם איבדו בני משפחה שנרצחו, אחרים מחכים שקרוביהם שנחטפו ישובו הביתה, ויש כאלה שאביהם נשאר לשמור על הבית בכיתות הכוננות בקיבוץ - בזמן שהם התפנו מביתם. בגנים שהוקמו עבור הילדים המפונים מקיבוצי העוטף נאלצים להתמודד עם אלפי ילדים שנעקרו בחופזה מבתיהם, ולקיים עבורם שגרה. ישבנו לשיחה פתוחה עם שלוש נשות חינוך, כולן פוגשות מדי יום את ילדי העוטף ומנסות לתווך להן את המציאות בימים המורכבים האלה.
"סיפרו על רימון בסלון"
במהלך מתקפת החמאס על קיבוץ רעים, הסתערו עשרות מחבלים על הקיבוץ, חמישה מתושביו נרצחו וחמישה נחטפו. מאז פונו רוב חברי הקיבוץ למלונות באילת, ביניהם עשרות ילדים בכל הגילים ותינוקות. רק שבועיים לאחר הפינוי הצליחה הקהילה להקים מחדש את מערכת חינוך בין כותלי המלון.
פאר אחיטוב-שלמה, גננת ברעים כבר כמעט 10 שנים, מתגוררת במושב יבול, גם הוא במועצה האזורית אשכול, ופונתה עם משפחתה לאזור המרכז. אבל כדי להקים מחדש את הגן שלה, עברה לאילת עם שלושת ילדיה, ופתחה מחדש את גן הילדים.
"כבר בבוקר מתקפת הטרור יצרתי קשר עם משפחות הילדים מהגן שלי", אומרת פאר. "חלק סיפרו על שעות בממ"ד, אחרים סיפרו על רימון שהמחבלים השליכו לסלון ביתם ולא התפוצץ, הייתה גם משפחה שחולצה על ידי כוחות הביטחון מחלון הבית שלהם, הייתי ממש איתם באותה שבת שחורה בטלפון".
"בשבועיים שהם היו באילת ללא מסגרת חינוכית, אני הייתי במרכז עם המשפחה שלי והרגשתי שאני נקרעת - שהלב שלי רוצה לילדים האלה", מתארת פאר. "ההורים שלהם, שחלק מהם חברי כיתת הכוננות נלחמו כמו אריות בימים האלה, המעשים שעשו היו הרואיים ואני הרגשתי שאני חייבת להגיע ולהיות עם הקהילה הזאת כדי לחזק אותה ולהיות עם הילדים, גם כדי לייצר שגרה וסדר יום לילדים וגם כדי לתת זמן להורים".
"פתחנו מחדש את הגן במלון"
"ארזתי את החפצים שלי וירדתי לאילת עם הילדים שלי. בעלי שהוא סגן הרבש"צ נשאר במושב שלנו, והקיבוץ פשוט קלט אותנו ובמלון שבו הם נמצאים, ישרוטל ספורט קלאב, פתחו מחדש את הגן שלנו", משחזרת פאר.
בגן כ-20 ילדים בגיל 4 עד 6. "המפגש בגן המחודש היה מאוד מרגש, כולם חיבקו את כולם, זה היה מפגש מדהים אחרי השבועיים האלה", היא אומרת. "הגן פועל שלוש שעות בכל יום במתחם ייעודי שסיפק לנו המלון. הצטרפו אלינו מטפלות מהקיבוץ, שהתנדבו לסייע לנו וגם קיבלנו המון תרומות, אז הגן ממש מאובזר בציוד חדש שנתרם".
היא מספרת שהשבוע דיברו בגן על חנוכה. "אני הייתי לא מוכנה", אומרת פאר. "לא הבנתי כמה זה רלוונטי לחיים שלנו עכשיו, ממש נחנקתי באמצע הסיפור. שאלתי כל ילד איזה נס הוא רוצה שיקרה, אז היו ילדים שביקשו שאבא יחזור מכיתת הכוננות או מהמילואים, אחרים אמרו שהם רוצים לחזור לבית שלהם בקיבוץ רעים, אחרים ביקשו שליאם יחזור הביתה מעזה", היא מספרת על תקוותם של הילדים שליאם אור בן ה-18 שעבד בגן הילדים כמתנדב ונחטף ממגוריו בקיבוץ יחזור אליהם.
"באותו יום שדיברנו על נסים, זה היה היום שליאם אור השתחרר משבי חמאס", היא אומרת בהתרגשות. "בחופש הגדול האחרון, ליאם, שסיים את כיתה י"ב התחיל לעבוד איתנו בגן, הילדים ממש התאהבו בו. המחבלים שלפו אותו באכזריות ממיטתו - אחרי השחרור של ליאם הקהילה שלנו ברעים התחילה קצת לנשום".
איך את מתווכת לילדים בני 5 את המציאות שבה הם חיים כרגע?
"אנחנו אומרים להם שכרגע אנחנו כאן באילת, כי כרגע אי אפשר לחזור לקיבוץ שלנו ברעים, שיש שם מלחמה. כשהילדים שואלים על המחבלים אנחנו אומרים להם שאין מחבלים בקיבוץ, אבל יש הרבה 'צבע אדום', שאי אפשר לחזור ולכן אנחנו פה במלון. אנחנו מדגישים להם שאנחנו במקום בטוח וכאן שומרים עלינו ולא מסוכן", היא עונה ומשבחת את המעטפה הפדגוגית הנחרבת שמקבלים הילדים והצוות. "המפקחת והמדריכה הפדגוגית עושות עבודת קודש ומגיעות לכל מתחמי הפינוי בארץ כדי לתמוך ולחזק".
"הם בונים חיילים, טילים וטנקים"
כשפאר נשאלת אם הילדים משתפים את הצוות במה שעברו בבוקר הטבח היא מספרת ש"הם כל הזמן סביב העניין הזה. למשל יש בגן ארגז עם כלי נשק, והם נלחמים אחד בשני 'המחבלים מול החיילים'. ילדים אחרים יוצאים לגינה ורוכבים על הבימבות שלהם ועושים קולות של אזעקות 'צבע אדום' - אנחנו מאפשרים להם את זה, כי זה סוג של עיבוד חוויות תוך כדי המשחק".
"כשהם בונים, הם הופכים את הכלים לכלי נשק, לחיילים, לטילים ולטנקים וגם בציורים שהם מייצרים הם מעבירים את החוויות והתחושות שלהם אחרי מה שעברו. הם בונים מבצרים מכריות ומכיסאות כדי לייצר מקומות בטוחים ומוציאים אגרסיות על החימר כשהם מפסלים. חוסר השקט הפנימי שלהם יוצא החוצה דרך האומנות והמשחק - ולפעמים גם בשיחות. יש למשל ילדים שצריכים את החיבוק או הקירבה באמצע היום יש ילדים שחוו רגרסיה, אבל אנחנו רואים את התסמינים האלה הולכים ויורדים".
מה התחושות שלך כשאת חוזרת לחדר שלך במלון בסוף היום?
"כואב לי לראות את שזה העולם הפנימי של הילדים האלה, שאלה המראות שהם ראו וחוו, דברים ששום ילד לא צריך לחוות, ולא צריך לראות ולשמוע, אבל אני שמחה שהם לא מחזיקים את זה בבטן והם מוציאים את זה בין החברים ובמסגרת שמאפשרת להם לעשות את זה".
"הרעים הם המחבלים"
מאות מחבלים חדרו לקיבוץ כפר עזה ב-7 באוקטובר. הם השתלטו על הקיבוץ תוך זמן קצר, טבחו ורצחו יותר מ-70 מתושבי הקיבוץ. 18 מבני הקיבוץ נחטפו. המשפחות ששרדו את התופת פונו לקיבוץ שפיים.
"אני עם הילדים בסך הכול שלושה שבועות, נקראתי לדגל והגעתי", אומרת הגננת נירית אופיר-אליאש, מנהלת גן הטרום חובה-חובה של מפוני כפר עזה בשפיים. "הגן נפתח מחדש שבוע לאחר הטבח. אני מגיעה מעולם הזה, הייתי הרבה שנים גננת, אבל לא בשנים האחרונות", אומרת נירית על ההחלטה לקחת על עצמה את המשימה המאתגרת של חינוך ילדי כפר עזה של אחרי מתקפת הטרור. "הכול גם קרה מאוד מהר, הגעתי ביום שני לפגישת היכרות ובחמישי כבר התחלתי. פשוט התחלתי ללמוד את הילדים והצוות תוך כדי תנועה".
"זה אירוע מתגלגל, אבל כל יום אתה חווה ולומד דברים", היא מתארת את מה שעובר עליה. "דבר ראשון היה לי חשוב להכניס לגן סדר יום של דברים שהם מכירים מהגן בכפר עזה, כמו טיול וסדנת יצירה, במטרה לייצר שגרה וביטחון".
עד כמה הטבח השפיע על הילדים?
"התחלתי לשמוע ילדים מסוימים מדברים על זה בפעילויות, למשל ליד שולחן הבצק יכולות להיזרק המלים 'האנשים הרעים שהיו אצלנו בבית', אחרים ממש מתארים את הרעים בתור המחבלים".
בדומה למה ששמעתי מהגננת מרעים, גם כאן נראו הילדים משחקים ברובים. "הם נלחמים ומצילים אחד את השני, טובים מול רעים", היא אומרת. "התפקיד שלנו הוא להזכיר להם שמדובר רק במשחק ולא בחיים עצמם, ושעכשיו הם נמצאים במקום בטוח ומגונן בגן שלהם".
"כשהם מספרים דברים קשים, אנחנו מרגיעים אותם ואומרים לה שזה באמת מפחיד מה שהם מספרים עכשיו", היא מתארת. "אתה מקשיב אבל גם מרגיע ותומך - כי הילדים האלה חוו את המראות והתחושות האלה".
"הילדים חיכו לעסקת החטופים"
לשיחה מצטרפת חמוטל יקיר, פסיכולוגית התפתחותית בכירה, המלווה את מסגרות הגיל הרך בכפר עזה מטעם השירות הפסיכולוגי של מועצת שער הנגב. "החומרים והחוויות האלה שהילדים חולקים אם זה במשחק, אם זה בשעת יצירה נמצאים בתוכם, הם היו חשופים לכל זה. האתגר הגדול של הצוות הוא לעבד את החומרים האלה שמשתפים הילדים".
"בהתחלה הצוות היה יותר אקטיבי", אומרת יקיר. "סביב אירוע עסקת החטופים יזמנו שיח ומפגש בגן שהמטרה שלו הייתה להבנות את הסיפור בצורה יותר מאורגנת וזה היה מדהים לראות כמה הילדים חיכו לזה. המטרה היא לייצר לילדים האלה רצף של עבר והווה, במהלך הפעילות הילדים ידעו להגיד מי מת, מי חטוף ומה עבר עליהם ב-7 באוקטובר".
איך הילדים מקבלים את זה כשיש אזעקות?
"זה לא אישיו מבחינתם. מה שכן – כשהיה גשם ורעמים לילדים היה חשוב לדעת שזה רעם ולא ירי רקטה", אומרת אופיר-אליאש. ומה בנוגע לרגרסיה, אופיר-אליאש מספרת על מפגש שקיימה עם הורי הילדים, חלקם חשפו בפניה כיצד מראות הטבח משפיעים עד היום על הילדים הרכים. "יש כאלה שמתארים שיותר בורח להם פיפי, יש כאלה שחזרו לישון עם הורים, ויש כאלה שפוחדים ללכת לבד לשירותים", הא אומרת.
"מדובר בקהילה שלמה שהפכה לפליטה בארצה ויש לזה השפעות, מדובר בתקופה מאוד לא יציבה ולכן גם אנחנו מבינים את המצוקה, מצד שני אנחנו חושבים איך לעזור, ניגש ונטפל אחרת בילד שחווה את הטבח וחזר להרטיב לעומת ילד אחר. הילדים האלה צריכים איזון ושגרה מאוזנת ויציבה עם אנשים קבועים".
שני ילדים מכפר עזה שבו לאחרונה מהשבי בעזה. לבקשת הצוות לא נחשוף את פרטיהם האישיים. אני שואל כיצד השפיעה החזרה מהשבי של חלק מחברי קיבוץ כפר עזה על הילדים. "יום אחרי שהם חזרו היו כמה ילדים שדיברו איתנו על זה בגן", היא אומרת. וחמוטל מוסיפה לגבי הילדים ששבו מהשבי: "הם איתנו בישראל ועדיין לא שבו לגן, אנחנו מבינים שהחזרה של השבים למערכת צריכה להיות הדרגתית ומתחשבת במשפחות והילדים, אז התוכנית היא מאוד מדורגת, במטרה שהחזרה לא תהיה מציפה מדי, אנחנו רק בתחילתה".
מענה חינוכי רציף
"מדינת ישראל עוברת ימים קשים ומורכבים ובתוכה מערכת החינוך", מסר שר החינוך, יואב קיש. ובמשרד החינוך הוסיפו כי "צוותי חינוך, תלמידים ומשפחותיהם נפגעו במלחמה ורבים פונו מבתיהם. משרד החינוך פועל מתחילת המלחמה על מנת לתת מענה חינוכי רציף לכלל התלמידים ואנשי החינוך וחזרה לשגרה בהקדם האפשרי. הקמנו בתי ספר עבור המפונים, קלטנו תלמידים בבתי ספר ברחבי הארץ ועובדי המשרד נמצאים מידי יום בשטח ומעניקים סיוע רגשי לתלמידים ומדריכים את אנשי החינוך בכל הנוגע לתיווך המלחמה. אנחנו נמשיך ללוות את כולם ונדאג שלא נשאר אף אחד מאחור.