ב-7 באוקטובר בשש וחצי בבוקר נעצרה המוזיקה בפסטיבל נובה. היא התחלפה באזעקות, ובהמשך בהדי פיצוצים, יריות וזעקות שבר. עד שלבסוף בחניון ברעים נותרה רק דממה רועמת. לא כולם חזרו משם בחיים, ומי שכן – לא חזר אותו דבר. שורדי פסטיבל נובה עוד מנסים לחזור לשגרה, לעבודה, לחברים, למשפחה. אומרים להם להמשיך בחייהם, שאי-אפשר להיתקע בעבר, ושגם החברים שנרצחו היו רוצים שהם ימשיכו הלאה, והם מנסים. אבל כל אחד מגיב לטראומה בדרך אחרת, יש שמקפידים להישאר כל הזמן בתנועה, העיקר לא לחשוב, לא להיתקע בעבר, יש כאלה שמיהרו לעלות על מדים ולצאת להילחם - ויש שמרגישים כמו קפואים במקום, מנסים לחזור לשגרת חייהם ולא מצליחים.
ביקשנו משלושה שורדים – נועם, נועה ושוהם – לתאר את ההתמודדות שלהם בחיי היום-יום, בחלוף כמעט חודשיים מהטבח במסיבה. כל אחד מהם חווה קשיים שונים, וכל אחד מהם מתמודד עם הכאב בדרכים שונות.
נועם לב-רם: "זה ללכת באמצע היום ופתאום אתה מקבל את האימג' של הגופה"
נועם הגיע למסיבה עם בת זוגו, ואחיה של בת הזוג נרצח שם. לצד הקשיים הנפשיים, נועם מתמודד גם עם קושי כלכלי, כבעל עסק בתחום המחשבים. "כמה שאני מנסה לחזור לשגרה, אני לא כל כך מצליח", הוא מתאר בכנות. "אני מצד אחד אומר 'מי אני, מה אני?' אנשים רצחו להם את המשפחה, וחטפו אותם - ואני רק נפצעתי בנפש'. אני גר בחדרה, ויש לי עסק, למשל, והעסק עומד, כי העסק זה אני, זה לא איזה מפעל".
נועם מספר שהקושי שלו לחזור לעבוד כמו קודם הוביל לפגיעה כלכלית. בנוסף, לקח לו זמן רב לאתר את הרכב שלו שמשמש אותו לעבודה ונותר במסיבה. "אני מגדל שלושה ילדים לבד, ואם לא העזרה של המשפחה שלי ושל האנשים סביבי, אני לא שורד את זה", הוא מציין. "אני לא איזה נזקק, אני בן אדם חזק, אבל אני מבין שייקח לי זמן להתאושש מהאימה הזאת, ששכבתי חמש שעות מתחת לעץ, ועשו וידוא הריגה לאנשים סביבי".
נועם מתאר את הקושי הנפשי שהוא חווה מאז ששרד: "אני קם בבוקר עם סיוטים, ועם קולות, ויריות וריח מהגופות השרופות. הלב שלי מנותץ, התרסק לרסיסים, וייקח זמן לאחות אותו. אנשים טובים מסביבי עוזרים לי, אבל זה בסופו של דבר אנשים פרטיים".
"גם לטפל בעצמי אני לא יכול. אני צריך לקום בבוקר, וללכת למשרד כי אני חייב להרוויח כסף, כי אין אף אחד שדואג", הוא אומר ומדגיש את ההבדל בינו לבין הצעירים שנפגעו במסיבה: "הרבה מהנפגעים הם בני עשרים, ילדים שעכשיו התחילו את החיים, יש להם את הזמן. לי אין את הפריווילגיה ללכת ולהיות מהבוקר במרחב מרפא, כי אף אחד לא דואג לי כלכלית".
"אני כמו חוברות ילדים עם נקודות שאתה צריך לחבר את הקווים - ככה כל יום שלי מתחיל", ממחיש נועם את מצבו. "אני יודע שאני צריך לקחת את הילדים למסגרת, שם הנקודה הראשונה, ואז אולי אני אגיע למשרד. אבל אולי תהיה לי הצפה ואני אגיע לאיזה יער לנשום".
"זה ללכת באמצע היום ופתאום אתה מקבל את האימג' של הגופה, בן אדם שראיתי שרוף ברכב שקיבל טיל, או השוטרת שירו לה בראש, וזה פשוט מגיע", מתאר נועם. "אני יכול לשמוע איזושהי צעקה ברחוב, ואני פשוט ארוץ הביתה, ואפרוץ בבכי. בחודש הראשון כמעט לא ישנתי בכלל. אני עוד לא מבין, לא מעכל, זה כאילו האירוע לא נגמר מבחינתי".
"אני רוצה לחזור לחיים", אומר נועם, "ואני מנסה לחזור, ואני צריך לחזור, אבל כשאתה פתאום שומע את טריקת דלת, ועולה לך לחץ בגוף ואתה מרגיש שתכף תקבל דום לב - אתה לא מבין מה קורה לך".
נועה באר: "מישהו מרים טיפה את הקול - ואני נכנסת להתקף פאניקה"
גם נועה באר חזרה לעבוד מאז ששרדה את הטבח בנובה, וגם היא מספרת על הקושי לתפקד, למרות שהיא עושה זאת. נועה הגיעה לפסטיבל במסגרת עבודתה. היא עובדת בחברה שעוסקת בסגירת הופעות של אמני טראנס. "זה אירוע שגם אם לא הייתי עובדת בו, כנראה שהייתי הולכת לבלות בו", היא אומרת.
היא מתארת את מצבה אחרי מתקפת המחבלים על הפסטיבל: "אני באופן אישי הייתי מאוד מאוד בהלם. בימים הראשונים אתה בשכול, בלוויות, בקבורה, בכל הדברים האלה, שזה באמת יוצר מצב שמתעסקים רק בזה ובאירוע הזה. ניסיתי להבין איפה החברים שלי הנעדרים, אז היה בערך שבוע כזה".
"שבוע לאחר מכן", נועה ממשיכה לתאר, "התחלתי לפזול לכיוון של להחזיר את השגרה לחיים שלי, ובעצם חזרתי לעבוד. חשבתי שאני אתחיל לאט ובהדרגה, ובסוף יצא מצב שממש חזרתי בכל הכוח לכמעט משרה מלאה. השתדלתי להכניס לתוך השגרה הזאת גם ביקורים במרחבים שפתחו לנו, והדברים שעשו עבורנו. אבל לפעמים זה פחות מסתדר, העבודה באמת גוזלת ממני הרבה". היא מספרת ואומרת שבהמשך החליטה לוותר על ימי עבודה כדי לטפל בעצמה. "הבוס שלי קיבל את זה, אבל זה גם דורש ממני לעשות איזשהו ויתור כלכלי. אבל אין לי ברירה, אני חייבת לנסות לטפל בנפש שלי".
נועה מספרת על חבר שהיה אמור לערוך חתונה. "הוא שאל אותנו, את החבר'ה שהיו במסיבה, מה אנחנו חושבים, אני חושבת שהתחושה שעלתה לכולם זה שאין לנו את הזכות כרגע בכלל לשמוח. אני באופן אישי מרגישה שאין לי זכות לחגוג כרגע. אני לא יכולה לטוס עכשיו לטיול, או ללכת עכשיו למסיבה. אני יודעת שבעיר כבר התחילו להיות כל מיני מסיבות, ואירועים, וכאלה, ואנשים הולכים ונהנים, ואני לא יכולה לדמיין את זה לעצמי".
"הדבר היחיד שאני מנסה לחשוב איך אני עושה, זה לטוס להורים שלי, כי לא ראיתי אותם מאז. כלומר, אני אפילו לא חושבת על לטוס להורים שלי בשביל לבלות, אני חושבת על לטוס להורים שלי בשביל לחבק רגע את ההורים שלי, כי עוד לא ראיתי אותם", משתפת נועה.
"מעבר למה שראינו וחווינו", אומרת נועה על שורדי הטבח, "אנחנו מנסים מנסים להבין איך ממשיכים מפה את החיים שלנו. אי אפשר לנקות את הדבר הזה מהחיים שלנו, אבל איך גורמים לחיים שלנו להתנהל הכי טוב, בצל הדבר הזה?"
"זה משפיע על הכול", אומרת נועה בנחרצות. "אני רבה עם אנשים בצורה שבחיים לא רבתי, אני רגישה לדברים ברמות קיצוניות. מספיק שהבוס שלי טיפה מרים עליי את הקול, אפילו לא בצעקה או בכעס, ואני יכולה להיכנס להתקף פאניקה של שעות. אני לא מצליחה להרגיע את עצמי. זה אפילו לא קשור אליו".
"ראיתי שיירה של פוליטיקאי ותוך שנייה הרגשתי בפיגוע"
"אני רגישה לדברים ברמות קיצוניות", נועה ממשיכה לתאר. "לדוגמה, בשבוע שעבר נסעתי בדרך לחוות רונית, ופתאום עברה לידי שיירה של איזה פוליטיקאי, עם נשקים שלופים מהחלונות, ואני תוך שנייה נכנסתי לפיגוע. התחלתי לדמיין איך אני בורחת, ולאן אני הולכת. עד שהבנו שמדובר בכלל בשיירה ושזה לא פיגוע, אני כבר נכנסתי להתקף חרדה".
נועה חוששת שישכחו את שורדי המסיבה: "אנשים שהיו במסיבה, לדוגמה, והצליחו להינצל ויום למחרת הגיעו למילואים - הצבא לא התייחס לזה שהם עברו איזושהי חוויה טראומטית. זה גם אומר שהמסיבות בארץ יצטרכו להיראות אחרת, שלא יוכלו לדחוק אותנו לשולי המדינה כדי שנוכל ללכת לרקוד. צריך להבין שאנחנו כולנו פוסט-טראומטיים".
"וגם התגובות שאני מקבלת", היא ממשיכה, "כמות אנשים שאני צריכה להסביר להם שהמסיבה הזו לא הייתה חבורה שרוקדת ביער – זה היה פסטיבל ברמות הגבוהות, כמו שאתם יכולים לדמיין פסטיבל בפארק הירקון, רק שלא יתנו לנו לעשות את זה בפארק הירקון, כי קוראים לזה מסיבת טראנס".
"מאותו יום, אני חושבת, שהחיים שלי לא יחזרו להיות אותו דבר", מסכמת נועה. "יש פה משהו שהוא הרבה יותר גדול מסתם אירוע אחד שחווינו, אנחנו עוד בתוך זה. חברים שלנו עדיין במילואים ואנשים עדיין נלחמים, ויש איזושהי ציפייה מהסביבה, לפחות מהסביבה שלי, שנתחיל להרים את עצמנו. אני באופן אישי עוד לא מרגישה שאפשר עדיין".
שוהם גואטה: "לא ראיתי אופציה שאני לא אצטרף לצוות שלי בלחימה"
שוהם גואטה שירת בצבא בתפקיד קרבי והגיע למסיבה כחייל משוחרר. אחרי כמה ימים של התאוששות החליט לעלות שוב על המדים. בנוסף, הוא הקים מיזם, דרך העסק שלו, שעוסק תרומות עבור תושבי העוטף ושורדי הנובה.
"לא ראיתי אופציה שאני לא אצטרף לצוות שלי בלחימה", אומר שוהם. "הייתי איזה יומיים-שלושה בבית עם המשפחה, ומהר מאוד אמרתי שאני לא יכול לשבת מול החדשות, אני לא יכול לשמוע את הסיפורים, אני חייב ללכת – וככה עשיתי. הגעתי לצוות שלי".
חיילים ומילואימניקים רבים שהיו במסיבה נקראו לאחר מכן להתייצב ולהילחם. המציאות הזו מעלה שאלות מורכבות ואף ביקורת בנוגע ליכולת של המסגרת הצבאית, בייחוד בזמן לחימה, לסייע להם בהתמודדות עם הטראומה. שוהם עצמו סבור אחרת. "זה נורא מורכב, אבל מבחינתי לא ראיתי אופציה אחרת", הוא משיב. "זאת אומרת, נכון, עברנו משהו קשה והכול, אבל צריך להמשיך עם החיים קדימה, כמובן שעם יותר שיח על מה שקרה".
"יש לי עסק של בגדים שאני מעצב, ועיצבתי חולצה לזכר הנובה, עם סימן של מוזיקה ושש וחצי", מדגים שוהם. "המוזיקה לא עוצרת - כי באמת באמת חשוב לי שהחיים לא ייעצרו. לפעמים קורים דברים קשים בחיים, ולפעמים יש טרגדיות ואנחנו מאבדים אנשים, שזה הדברים הכי הכי קשים שיש בעולם, אבל בסוף, גם האנשים שאיבדנו היו רוצים שנמשיך לחיות. אם אנחנו נחשוב רק על השכול ועל הבאסה ועל איפה היינו, לא נוכל לצמוח בחזרה".
ובכל זאת גם הוא מודה שהטראומה לא מרפה: "יש המון רגעים שדברים שיכולים ממש לשלוח אותך לשם לאותו רגע", הוא מציין ומדגים: "אני לוחם אז אני עושה אימונים של ירי, ואימונים בתוך שיחים ואני אומר 'וואו הייתי בתוך שיח במסיבה', יש המון טריגרים. השאלה זה לאיפה אתה מנתב אותם בחיים שלך, ככה אני מרגיש על עצמי".
"הייתי במטווח ועשינו תרגיל, ושוב הכדורים שורקים, הפעם מהצד השני, ואתה אומר 'וואו, זה מטורף'", ממשיך שוהם לנסות להסביר את נקודת המבט שלו. "אבל זה זמן לאסוף את עצמך. ברגע שאתה מקבל פצע, ואתה נלחם כדי לרפא אותו ואתה לא נשאב לתוך הפצע – אז הוא מתרפא".
"זה דברים שנותנים לך פרספקטיבה אחרת על העולם"
שוהם גם מעיד על יחס מכיל מצד היחידה שלו. "המפקד שלי אמר לי, וגם החבר'ה, 'אם אתה רוצה לא להגיע, אל תגיע', ויש לי חבר מאוד מאוד טוב שהיה איתי בשיח במסיבה, והוא לא הלך למילואים. הוא גם היה לוחם והחליט שזה פחות מתאים לו, וזה בסדר".
"מבחינת הצבא התחשבו בצרכים שלי", הוא מציין. "הייתי צריך לדווח שהייתי במסיבה, אז הפנו אותי לקב"ן שיראה אותי ויאשר ששיקול הדעת שלי נכון, ושהדברים לא באים ממקום של בריחה מסוימת".
"יש משהו בנפש של בן אדם שעבר משהו והוא לומד לחיות איתו", מסכם שוהם ואז מסייג "על עצמי אני אומר. אני גם מקווה שאני לא אקבל איזו כאפה פתאום. אבל כן, החיים מקבלים משמעות מאוד אחרת. ההסתכלות על החיים, ההסתכלות על הנפש שלי עצמה, דברים שאתה חווה שם בתוך השיח במשך המון זמן, שבאמת נותנים לך פרספקטיבה אחרת על העולם".