דוב מורל היה במשך שנים מנוער הגבעות הקיצוניים ביותר, היה ימני יותר מכל כהניסט והועמד לדין על חלקו ב"חתונת השנאה". היום, כשהוא כבר מהצד השני, הוא יושב לראשונה מול המצלמות ומספר את מה שראה כשהיה נער צעיר.
"רציתי בעיקר להיות איפה שקורה הבלגן, קרוב למאחזים, להגיע לפינויים. זו הייתה תקופה של שנים שבהן תג מחיר התחיל להתפתח וזה בוצע כתגובה לפינויים שקורים על ידי המדינה", הוא מסביר. "הרעיון היה שהם יבינו שללכת ולפנות מאחז זה אומר שכל האזור יבער, ולא רק האזור - בכלל כל יהודה ושומרון".
מורל מסביר שיש שני "מנגנונים" שבאמצעותם נערי הגבעות מוציאים לפועל את תוכניתם: "יש את האירועים שהם יותר ספונטניים, שיורדים עשרות אנשים לכפר פלסטיני קרוב, זורקים אבנים, מציתים שדות. הסוג השני זה שלושה עד חמישה חבר'ה בדרך-כלל שמתארגנים בשקט, ממלאים בקבוק בבנזין, נוסעים לכפר פלסטיני, עושים גרפיטי, מציתים את הרכב, נוסעים - ואף אחד לא מדבר על זה אחד עם השני אף פעם". הוא מרחיב, "כולם יודעים לא להשאיר DNA - אתה לא משתין ולא יורק איפה שאתה פוגע".
ובכל זאת, מורל הורשע בריסוס גז פלפל בצומת תפוח. הוא מספר כי הפחד תמיד היה קיים. "אני, לפחות, פחדתי. אתה מתחיל ממשהו קטן, לכרות עצים נגיד. זה בכלל לא בתוך הכפר, אתה אפילו לא נכנס לכפר. לאט-לאט אתה צובר כוח, אתה הולך בשתיים, שלוש, ארבע לפנות בוקר לכפר פלסטיני, כשאין שם אף אחד - ומצית בית באמצע הכפר, כמו שהיה בדומא".
מורל מספר כי כששמע על מותו של הפעוט בדומא - הוא שמח. "חשבתי בזמנו - נקמו נקמה, סוף-סוף זה נגמר עם נקמה אמיתית. הגנתי על האירוע הזה". אולם שדוב מורל של היום, דוב אחר ואבא, מבין את המציאות אחרת. על אותה התקופה הוא מספר: "אני של אז הייתי אומר לך 'אני מבין למה זה קרה אבל זה מה שנכון', והייתי מתחיל להסביר לך למה זה נכון. זה היה המקום שהייתי בורח אליו".
נער הגבעות שהפך לשר לביטחון לאומי
כעת, הוא מספר על חלקו של בן גביר באותן פעולות, ואף אומר כי הקמת המשמר הלאומי מפחידה אותו. "איתמר בן גביר היה מגיע לפה, הוא לא היה חבר כנסת אז", נזכר. "בן גביר היה חלק מהכהניסטים. הכהניסטים זה משהו אחר מהחבר'ה שאני הייתי חלק מהם - כהנא היה ציוני, ואילו אנחנו היינו אנטי-ציוניים. זה היה הבדל משמעותי". הוא מפרט, "אם מבחינת כהנא זה היה מתוך המדינה, הרי שאת המדינה צריך לשנות, צריך להתמודד לכנסת וכך תגיע גאולה. אנחנו, בניגוד לכך, סברנו שהמדינה היא הבעיה".
מורל אומר כי הוא סבור שדעותיו של בן גביר לא מתאימות לאדם שתפקידו להיות אחראי על הביטחון במדינה. "האידיאולוגיה של בן גביר לא השתנתה. הוא משפטן ויחצן מעולה והוא יודע לרקוד על הגבול בדיוק בלי לעבור אותו. כל אחד מבין טוב מאוד שהוא בעד מוות לערבים". הוא מוסיף, "הסמל של הקאדילק זו דוגמה מעולה. הוא לא בא ואמר 'אנחנו נרצח את רבין' - אלא ידע לרמוז לזה, ידע לעשות את הפרובוקציה".
בכתבה של אוהד חמו ששודרה בעבר, מורל נשמע אומר את המשפט: "אני מבואס מזה שרק שרפו מסגד ופגעו רק ברכוש ולא פגעו בנפש". כעת הוא מסביר מה התרחש מאחורי הקלעים: "כשהיה את אותו ריאיון של אוהד חמו, בן גביר מאוד נלחץ. הוא הרים אליי טלפון וניסה לשכנע אותי. הוא רצה שאני אגיד זה שהסיבה שיש תג מחיר זה בגלל שהמשטרה רודפת אחרינו ושלא עושים כלום נגד הטרור הפלסטיני".
גם את יועצו של בן גביר, חנמאל דורפמן, מורל מכיר עוד מהגבעות, אולם הוא כבר לא נמצא איתו בקשר. דורפמן התחתן עם בתו של בנצי גופשטיין, מייסד ארגון להב"ה, בחתונה שנודעה בתקשורת כ"חתונת הסכינים". בשנה האחרונה הפך דורפמן לדמות חזקה במטה לביטחון לאומי. למרות המרחק האידיאולוגי שנפער ביניהם, מוצא מורל נקודות חיוביות במעמדו. "אני חייב להגיד שאותי מאוד משמח בכירים במשטרה שמתבכיינים שחנמאל מתנשא עליהם, כי אני שונא שוטרים, שוטרים הכו אותי המון פעמים". הוא מדגיש: "משמח אותי לראות שיום אחד הגלגל מסתובב והאזרח מעליהם".
השקפתם של נערי הגבעות
כשמורל מתבקש להסביר כיצד הגדיר בעבר, כנער גבעות - ניצחון, הוא מפרט: "בית המקדש יושב בהר הבית, כוהנים, לויים, קורבנות ומשיח. אז חשבתי שצריך להוריד את המסגד". הדברים שאומר מורל הם ברוח "מסמך המרד" שכתב מאיר אטינגר, נכדו של הרב כהנא. המסמך הוא מדריך אנטי-ציוני המפרט אחר הפעולות הדרושות להפלת המדינה כדי שתקום מלכות במקומה.
לדבריו, "המדינה היא הבעיה; היא זו שמונעת מאיתנו 'לטפל' בפלסטינים, היא זו שמונעת מאיתנו להקים את המקדש. המטרה לכונן מדינת הלכה". הוא מרחיב: "הדרך הפרקטית לעשות את זה הייתה ללכת לכל חביות הנפץ שעליהן המדינה יושבת, לכל המקומות שבהם המתח בין היהודית לדמוקרטית מתקיים, לבוא ולפוצץ את זה ולהציף את זה על פני השטח כדי לגרום לאנשים להבין שאי אפשר יותר מדינה יהודית ודמוקרטית, וצריך לבחור. המחשבה הייתה שכשאנשים יבינו שצריך לבחור הם יבחרו, הרוב יבחרו ביהודית".
דוב מורל אז - והיום
הוא מדבר על הקוים שהנחו אותו בעבר: "לפגוע בפלסטינים בתוך הקו הירוק. לבוא ולהגיד: 'אנחנו רוצים לגרש את הגויים מכל המדינה'. לפגוע גם בכנסיות כי זה בתי עבודה זרה ואין להם מקום פה. לבוא דווקא לתל אביב ולהגיד: 'לא, גם בתל אביב אסור שיהיה מצעד הגאווה'".
ההשתתפות במצעד הגאווה בירושלים מדגישה יותר מכל את השינוי שעבר מורל. התפנית בחייו הגיעה אחרי שברון לב שהכניס אותו לדיכאון. הוא טס לקרובי משפחה בארצות הברית והתחיל להבין שיש עוד דרכים לראות את העולם. היום הוא אב לשניים ונשוי לנעמה, עורכת בעיתון הארץ, וסטודנט לתואר שני במשפטים באוניברסיטת תל אביב.
אבל גם היום, שש שנים אחרי, מדי פעם קופץ לו הנער של אז. "אני מאוד שלם עם המקום האידיאולוגי שאני נמצא בו היום אבל יש הרבה דברים מסביב שאני מתגעגע אליהם". הוא מנסה לשים את האצבע, "יש משהו מאוד ממלא בלהיות משוכנע שאתה עושה את הדבר הכי נכון בעולם וכולם טועים ולא מבינים, ורק אתה צודק".