החודש אפשר לציין שנה לִשתי נקודות ציון קריטיות ביחסי יהודים וערבים במדינה: תהומות של שנאה במהומות הדמים במהלך "שומר החומות", ושיא של שיתוף פעולה פוליטי מיד אחר כך, כשבפעם הראשונה מפלגה ערבית הצטרפה לממשלה בישראל.
יאיר שרקי ומוחמד מג׳אדלה יצאו בחודש המדמם האחרון אל נקודות ההתנגשות, בניסיון להבין איך, אם בכלל, שינו שני האירועים הדרמטִיים האלו את החיים כאן. בפרק הראשון מג'אדלה ושרקי יצאו למסע בעיר המעורבת לוֹד, תחת השגחה של מאות מצלמות האבטחה שמבקשות לשלוט על הלילות המתוחים שם.
את הסיור התחילו השניים באחד מערבי הרמדאן ב"מוקד רואה", אליו משדרות במעגל סגור כ-800 מצלמות אבטחה מכל רחבי העיר. צחי זיני, מנהל המערך, סיפר בתסכול על אותו ערב במהלך "שומר החומות" שראה את העיר שלו בוערת: "הייתי די חסר אונים כי אתה מנסה להכווין כוחות ואין לך מספיק כוחות בשטח כי האירוע גדל וגדל. לא חשבתי שזה הולך להיות מה שהיה, שזה יימשך שבוע".
עם קריאת המואזין המבשרת את שבירת הצום המשיכו מג'אדלה ושרקי לסעודת איפטאר בבית משפחת חמדוני, שגרים בשכונה לדבריהם מאז 1937. "היו תקופות יותר טובות, והסימן לזה הוא שחיינו כל הזמן עם שכנים יהודים", סיפרה סוהיר חמדוני, "אבל בתקופה האחרונה זה התחיל להשתנות. מאז שהגיע הגרעין התורני ונכנס לעיר, אז התחיל להיכנס לנו לוורידים - וזה כבר מפריע לך".
במשפחת חמדוני דחו את הטענה שמה שמפריע להם זו נוכחות יהודית עם סממנים בולטים. "אף פעם לא הייתה לנו בעיה עם שכנות יהודית פה בכלל כשהייתי ילד קטן, הייתי מדליק להם את הנר והגז לשבת", סיפר מרואן חמדוני. "היום הם בולטים ועושים את כל הבלגן. היו פה מהומות, אני הותקפתי בתוך הבית הזה".
"מפריע לי ששכן שלי חמוש כל הזמן לידי", אמרה סוהיר כשנשאלה מה לדעתה השתנה מהתקופה אותה תיאר מרואן. "אני יודעת שהוא לא מרגיש ביטחון, כמוני, אבל אני לא חמושה. אני יודעת שיש אלימות במגזר הערבי, והירי והזיקוקים מפריעים לא רק ליהודים - אלא גם לנו. בשביל זה יש משטרה, בשביל זה יש חוק".
עם זאת, מרואן הודה שאם יגיע שוטר וישאל אותו מי ירה זיקוק, הוא לא ישתף איתו פעולה "כי תהיה מלחמת חמולות". "יש לי בן אחד וחמש בנות, אני לא פוחדת שאני אפסיד אותו?", שיתפה סוהיר. "בני דודינו אולי מרגישים שהם מאוימים רק מהפשע הערבי. אני מפחדת על הבן שלי גם מזה וגם מהנשקים של הגרעין התורני. אני עושה כל מה שמבוקש ממני כאזרחית במדינת ישראל ומכבדת את החוק שלה, אבל בתמורה אני רוצה שמדינת ישראל תגן עלי".
בסוף אתה יכול לדבר מפה ועד מחר, 48', פלסטינים, יהודים. הסיפור האמיתי זה איך אנשים חיים פה בעוני, בהזנחה, אין להם מה להפסיד. וכשלשכן שלך אין מה להפסיד, אז ברור שאתה חי בפחד, ברור שאתה חי בסכנה. לאנשים האלה צריך להיות מה להפסיד.
מוחמד מג'אדלה
השכנים היהודים העניים שאין מה להפסיד עדיין לא יוצאים עם בקבוקי תבערה ואבנים. אני לא אומר לך שזה לא משפיע - הזנחה, תשתיות, עוני, חינוך, אבל נראה לי שאתה גם עושה איזו הנחה פה, כי בסוף יש 48' ויש מה שהיה לפני 48', ויש אדמה.
יאיר שרקי
משם המשיכו שרקי ומג'אדלה לרמת אשכול, שכונה מעורבת בלוד. הערב הפך בינתיים ללא שגרתי כשבת"א סוער יותר מלוד - מחבל רצח ביריות 3 מבלים בבר ברחוב דיזינגוף ומצוד התנהל אחריו במשך שעות עד שנורה ונהרג.
חלונות בתים רבים מעוטרים בנורות צבעוניות לרגל חודש רמדאן. בבניין של ישראל בהרב, חבר הגרעין התורני אותו הגיעו לפגוש, בדיוק ארבע משפחות הן יהודיות וארבע הן ערביות. בהרב סיפר כי הוא לא מרגיש בטוח שבנו ישחק ברחוב כמו שכניו הערבים. "לא משאילים ביצים וחלב", הוא הגדיר את יחסי השכנות עם המשפחה הערבית שבקומה שמתחתיו, שלא ידע לנקוב בשמה.
"אני בטוח שגם למוחמד השכן שלי כואב על האזרחים שנרצחו בפיגוע בתל אביב, אבל תמיד יש 'כבדהו וחשדהו'", אמר בהרב. "גרנו קודם בבנימין, אצלנו תמיד יש את המעבר לגדר. מי שמעבר לגדר תוך שנייה הוא מחבל. פה הוא מעבר לדלת, הוא בתוך המדרגות. זה מאזן חיים שהוא שונה לגמרי מכל מה שהכרנו לפני זה".
את המעבר מנריה ללוד עשו ישראל ורעייתו חרות לאחר "שומר החומות". "יצא פרסום ממש תוך כדי הפרעות, שהכותרת שלו הייתה: 'דווקא עכשיו בואו לשנה, אחר כך לא תרצו לעזוב'", סיפר ישראל. "לא הייתי בא לפה אם לא הייתה אידיאולוגיה, אבל אני לא מתנחל. ההגדרה פה היא תושב. באתי לגור במרכז לוד".
"אנחנו עובדים בעיר, אנחנו חיים בעיר, אנחנו תושבי העיר לכל דבר ועניין. ואם אנחנו מתנחלים, מה המשמעות של זה?", תהתה חרות בהרב. "אנחנו באים לתת פה את התחושה שאפשר לחיות כאן, שאפשר להסתובב ברחוב. המשימה הציונית שלנו היא כבר לא ביהודה ושומרון, אלא בלוד - אבל אנחנו לא מדרגים".
"אותו ערבי ששרף פה בית כנסת ממש מעבר לרחוב, רוצה להעיף את כל היהודים לא רק מלוד, לא רק מיהודה ושומרון - גם מתל אביב וגם מהרצליה", טען ישראל. "אנחנו לא באנו להעיף אף אחד, באנו לגור פה, לחיות פה, לעבוד פה, לגדל פה את הילדים שלנו. זה מקום שטוב בעינינו לגדל בו ילדים - אבל נתחיל משנה של מגורים".
הדסה דניאל, שכנתם של משפחת בהרב, סיפרה שבשנה האחרונה היא פוחדת לפעמים לצאת מהבית: "אחרי הפוגרום, אתה לא יודע אם אתה יוצא, ואתה חוזר או לא חוזר. הערבים האלה, אתה הולך ואתה רואה את הרצח בעיניים". היא גם סיפרה שבעבר גרו בבניין רק משפחות יהודיות ש"רובם היו עולים חדשים: הגרוזינים, בעיקר רוסים, שני רומנים. אחר כך אישה אחת מכרה את הבית בשביל 500 דולר לערבייה. והיא באה מהמשולש, היא לא לודאית בכלל".
אתה יודע מה מצחיק אותי? אתה אומר לי: מתנחלים, מתנחלים, הגרעין התורני, לי אין בעיה עם מתנחלים. אנחנו מגלים שבכל הבניין הזה גרו רק יהודים. ומגיעה משפחה מהמשולש, קונה, ולאט לאט משתנה הצביון. ועכשיו כשבאות משפחות מיהודה ושומרון וקונות, מה ההבדל? ציונות, קוראים לזה. מה זה התנחלות? זה לבוא לגור בארץ ישראל במקומות שהם שלנו, שהם נחלת אבותינו, וגם לוד היא נחלת אבותינו. אני לא מפחד מהמילה הזאת.
יאיר שרקי
זה בדיוק ההבדל. משפחה ערבית שמגיעה לגור בלוד, היא לא מגיעה לגור כדי לשנות את הצביון של העיר, אבל אלה שמגיעים מהגדה המערבית לגור פה, הם באים רק בגלל מטרה אחת: שהעיר הזאת תהיה רק יהודית. ישראל עבר לגור פה כשהתושבים הערבים הם ילידי המקום והם נמצאים פה כל הזמן. הוא בכוונה בדיוק גר בתוך השכונה שהרוב בה ערבים.
מוחמד מג'אדלה
"אם אני הייתי בונה את לוד או את מדינת ישראל, לא הייתי שם ערבים", אמר לשרקי ומג'אדלה נעם דרייפוס, עמותת "לודאים - ציונות במרכז" בערב קהילתי של הגרעין התורני. "בעוד עשר שנים, לוד תהיה 'עיר מעורבת', אלא עיר יהודית שיהיה בה מיעוט ערבי, 20-30 אחוז, כמו שיש עכשיו".
"אולי הבעיה היא שאתה בא לגור פה ואתה לא באמת רוצה לחיות עם הערבים?" שאל את דרייפוס האורח הערבי הראשון שאי פעם הוזמן לערב שכזה, מוחמד מג'אדלה. "אני לא רוצה לחיות עם הערבים. אין לי ברירה אלא לחיות עם הערבים" השיב דרייפוס.
זה בדיוק פרובוקציה. כי כשאתה מגיע, עובר לגור פה במימון של הגרעין התורני, כשהם נותנים לך עבודה, דירה, הכול - רק לשנה, אבל תבוא לפה לעשות פרובוקציה וללכת
מוחמד מג'אדלה
זה לא לעשות פרובוקציה וללכת, זה לבוא לגור. ופרובוקציה זה אם אתה בא ועושה ערב פרובוקציה. יש משפחות בגרעין התורני שגרות כמעט 30 שנה, זו לא פרובוקציה, זה חיים.
יאיר שרקי
בעצרת החודשית לזכר מוסא חסונה, שנהרג במאי 2021, פגשו שרקי ומג'אדלה את פידא שחאדה, תושבת לוד וחברת מועצת העיר, שטוענת שבלוד יש אוכלוסייה שהגיעה לעיר במטרה לייהד. "אני נולדתי באותו רחוב
שאני גרה בו עד היום, רחוב שיש בו יהודים ויש בו ערבים ואנחנו חיים ביחד", סיפרה שחאדה. "אני רוצה לחיות עם יהודים שרוצים לחיות איתי. לא שרואים בי פחותה מהם, או שהדם שלי פחות מהם. לא את העליונות היהודית שצריכה כל יום להזכיר לי שהם נמצאים פה. אני צריכה יהודים שרואים בי שווה מול שווה, ובגרעין התורני לא רואים בי שווה. אני אמשיך לעמוד פה, ואני אמשיך בכל המאבק שלי, גם בעירייה, עד שאני אהיה שווה בדיוק כמוך".
"אני ילידת 78', אחרי שכבשתם את המדינה הזאת", אמרה למג'אדלה ושרקי מנאל אלבנא, תושבת לוד שנכחה גם היא בעצרת. "אנחנו היינו פה, לא קפצנו מהשמיים. אנחנו התמסרנו אליכם, לקחנו תעודה ישראלית עם דגל ישראל, ואנחנו חיים, עובדים, מגדלים את הילדים, מדברים בעברית. אנחנו נוציא את הגזענות שלכם מבפנים".
השאלה היא לא רק מה יהיה בעתיד, אם המצב שהיה פה במאי יחזור על עצמו או לא, אלא מה היה בעבר. וכשאתה מבין שהבעיה שלהם היא 48' או אחורה, אז זה לא שהגרעין התורני הם מתנחלים, גם מי שיושב בבר בתל אביב הוא מתנחל.
יאיר שרקי
אני לא שמעתי מהם שהסיפור הוא 48'. הסיפור הוא הפשיעה והאלימות, ההזנחה, ההפקרות שהייתה פה, אי-האכיפה של המשטרה. זה לא רק לאומני, זה מורכב. זה גם להרגיש ערבי ולהרגיש נחות ולהרגיש אזרח סוג ב' ולהרגיש שהיהודי פה מרגיש שזו העיר שלו ולא שלך.
מוחמד מג'אדלה
את ראש עיריית לוד יאיר רביבו פגשו שרקי ומג'אדלה שוב במוקד מצלמות האבטחה "רואה". "מבחינת רשויות המדינה, עד לאירועים במאי מבחינתם נפצים וזיקוקים זה לא משהו שצריך לטפל בו", אמר רביבו והראה תיעוד ששלחה לו תושבת העיר של זיקוקים מחרישי אוזניים שנורו באמצע הלילה, והעביר למפקד המחוז במשטרה. "צריך להבין, ב-02:34, כשהכול שקט, הדבר הזה נשמע כמו מטח טילים".
"אני באמת חושב שבסוף זה ילדים שיוצאים ופותחים את הצום, זו השמחה שלהם", סייג רביבו, "אבל בסוף זה הכול לאומני. מי שמזלזל בחוקי המדינה,הוא אומר 'אני בז לסדר הציבורי'. יש פה גבול מאוד דק, ואני רוצה לדבר על הפיל שבחדר - לא הזיקוקים והנפצים ולא פסולת הבנייה, זה הירי מנשק חם. אני רוצה להגיד לכולם: דעו לכם שאם לא תטפלו בזה, זה יזלוג גם למקומות הנוחות שלכם. כמו שהפשיעה היהודית התמקדה בעיקר בערי הפריפריה וזה התחיל להזיז למישהו כשהם עברו למגדלי יוקרה ומכוניות התחילו להתפוצץ בתל אביב".
רביבו סיפר שרוב צעירי העיר עזבו בשנות ה-90' וה-2000. "כמעט כל בני כיתתי עזבו לשוהם או מודיעין. ואין מה לעשות המדינה שלנו עובדת לפי הקצב של תל אביב. כשיש שנים של הזנחה, הפקרות, חוסר אכיפה, זה בסוף יוצא לכל הכיוונים. ואותם תל אביבים אומרים, דו-קיום, אבל לא בדו שלי".
את המסע בלוד סיימו מג'אדלה ושרקי בשכונת גני אביב. "בשכונה הזאת גרים רק יהודים, אף מגזר לא יקנה פה למגורים - אלה דירות קטנות, משפחה ערבית זה לא אשכנזים עם שני ילדים וכלב", אמר חיים סגל, בעל משרד תיווך "ראשון בדיור" בדירה אותה הוא מנסה למכור. אבל הוא סיפר שגם אם תהיה משפחה כזאת - כנראה שבעל הדירה לא ימכור אותה לערבים - "מבחינת, אתה יודע, סנטימנטים לשכונה".
יכול להיות שהפתרון הוא לא של חיים אחד בתוך השני, אלא אחד ליד השני. שיהיו שכונות לערבים בלוד ושכונות ליהודים, לא כאידאל, כפרקטיקה. כמו שקורה בעולם החרדי: החילונים והחרדים הם אותו עם, ועדיין חילונים לא רוצים חרדים בבניין, וחרדים לא רוצים חילונים בבניין. זה עצוב, אבל כשהם ביחד - יש מלחמות. אני חושב שלפעמים דווקא הפרדת כוחות היא מה שמאפשר לחיות ביחד.
יאיר שרקי
זה לא שאנשים יוצאים מגדרם כדי לחיות בדו-קיום. זאת המציאות. אני חושב שהרוב פה רוצה את זה, ואין לו בעיה עם זה. אבל יש מיעוט קיצוני שפשוט מאוד נלחם נגד הדו-קיום הזה. אני דווקא חושב שלחיות ביחד - זה הפתרון.
מוחמד מג'אדלה