יש אנשים שמנסים כל החיים להגשים חלום ולא מצליחים, ויש כאלה שחיים את החלום שלא חלמו - גם אם מהצד הוא נראה יותר כמו סיוט. כבר שנים שיובל בן נריה נחשב לילד הפלא של הקולינריה הישראלית. לפני חצי שנה, בגיל 40, הוא קפץ מדרגה כשפתח את מסעדת היוקרה a, שזכתה לביקורות מהללות ולרשימת המתנה שמתחרה בקושי באורך רשימת המרכיבים במנות שלו, ועדיין בכל ערב מחדש הוא מרגיש שהוא עומד למבחן.
"היו לי הרבה מאוד חלומות, אבל אף אחד מהם לא היה להיות שף. המקצוע בחר אותי ואני אולי נועדתי להיות שף. כל יום הוא מבחן בעבודה הזו", מספר יובל. "זה כל פעם מחדש, זו אומנות מתכלה. זה לא ציור שאתה תולה בחדר וזהו, הוא נשאר סטטי. זה אף פעם לא מסתיים. זו הבעיה של המקצוע הזה - הוא אף פעם לא מסתיים".
יש לו היום שלוש מסעדות, 250 עובדים ואפס סבלנות לטעויות. במשך כמעט עשור הוא היה מזוהה עם "טאיזו" שהמציאה מחדש קולינריה אסיאתית ויוקרתית וזכתה בעקביות בתואר אחת המסעדות הטובות בישראל, וגם המסעדות הבאות שפתח שמרו על התקן.
אבל יובל הגיע מבית אחר לגמרי – הוא נולד לרופאה מומחית בגנטיקה ולפרופסור ידוע לסרטן, ומנת הבית בילדות הייתה שניצל תירס של טבעול. לפני שהתחיל לעסוק במקצוע הוא לא בא להתייעץ עם ההורים, כי ידע היטב מה תהיה תגובתם. "הכיוון שקיבלתי מגיל מאוד צעיר זה ללכת ללמוד באוניברסיטה. התחנות היו ברורות ולהיות שף זה היה לגמרי לא בתוך התוכנית", הוא משתף.
אבל נראה שהיום הוריו כבר השלימו עם הכיוון אליו הלך: "ברגע שהוא החליט על הכיוון שלו והתחיל לבשל – הייתה תשוקה אדירה. כשראיתי את זה הייתי כבר מאוד רגועה שזה מה שהוא בחר. אני מגדירה אותו כמדען מטבח", מספרת אימו.
בעוד קולגות כמו אסף גרניט כבר מתהדרים בכוכבי מישלן, בשביל יובל נותר עוד יעד לכבוש. "זה תמיד דגדג וזה עדיין מדגדג. אני רוצה לקבל הכרה בין-לאומית. אבל פוליטיקה זה פוליטיקה, ויש הרבה פוליטיקה בעניינים האלה. חלק מהפוליטיקה הזו, אגב, גם השפיעה על זה שישראל היא בכלל במפה של מישלן. יש מגעים שהבשילו מאוד לצאת מגבולות הארץ, לפתוח מסעדה בלונדון עם קבוצת מלונות מובילה", הוא מספר.