בכל הזדמנות שני אביגל אמרה לילדיה, תהל ועידו שהממ"ד בטוח. שם לא יקרה להם כלום. בדיוק לפני שנה, רקטה ששוגרה לשדרות הצליחה לחדור את חלון הברזל, ובמקום הכי מוגן - עידו בן החמש נהרג ושני נפצעה אנושות. בשנה האחרונה ליווינו אותם: בין הגעגועים הקשים; בין החלטה לעזוב את שׂדרות לבין הלידה הצפויה.
"אין יותר שפל מזה"
היא אפילו לא הספיקה להיפרד ממנו בלוויה כי הייתה מורדמת. היום היא מספרת בדיעבד שהיו הרבה התרעות - ואפילו רצו לדחות את הלוויה, אך היא לא נעצרה גם כשנשמעה במהלכה האזעקה. "כל מה שאני יודעת על הלוויה אני יודעת בדיעבד", היא מספרת. "הייתי מורדמת. היו שם מאות אנשים שנשכבים על הרצפה. אין יותר שפל מזה - רצחת את הילד, ודאגת לשבש את ההלוויה".
"אני לא מאמין שיש כאן המון ילדים - החדר הזה יימחץ"
באותו הערב עידו פחד. למרות שהייתה תרגולת קבועה של משחק ושינה בממ"ד, הוא חשש שמשהו רע יקרה. כשהיה בתוך הממ"ד, יום לפני מותו, הוא אמר: "אני לא מאמין שיש כאן המון ילדים, ואנשים גדולים, והחדר הזה יימחץ".
שני, אימו, הייתה עם אחותה והילדים. שתיהן גרו בסמיכות בשדרות. עכשיו, שנה אחרי שאיבדה את בנה בן ה-5, היא משחזרת את רגעי האימה בתוך הממ"ד שספג פגיעה ישירה: "אנחנו נכנסים לחדר, היינו אני, עידו, נועם ואדל. ואז היה כזה רעש כמו ששופכים מים על גחלים. ואני אומרת לעצמי –'אין מצב שזה חדר את הממ"ד' כאילו במנטרה כזאת של 'אני לא מאמינה'".
"הוא הכניס את הראש מתחת ליד שלי, אולי פחד"
שני שחזרה את הרגע הקשה שבו חדרה הרקטה את חלון הממ"ד והרגה את בנה הקטן. "כשהיו את הבומים הוא הכניס את הראש שלו מתחת ליד שלי", שחזרה. "לא יודעת למה, אולי הוא פחד. הבנתי באותו רגע שהוא מת, ואז צרחתי". שני מספרת שהיא רצה עם עידו לקרבת המסדרון, וכשהוא יושב עליה – הבינה שנפצעה ושמדובר בפגיעה ישירה: "שמים אותי על האלונקה, וכל הזמן עובר לי בראש שאני חייבת להחזיק את עצמי, כי יש את תהל ויש את אסף". תהל בת ה-8, נפצעה קל.
כשאסף, בעלה של שני ואביהם של עידו ותהל, הבין שקרה משהו – הוא בא בריצה: "אני תופסת לו את החולצה ואני אומרת לו: 'אסף, עידו מת. אני זוכרת אותו תופס את הידיים על הראש, פותח עיניים ולא מבין מה אני אומרת לו".
האבל וההנצחה - בארץ ובעולם
חודשיים אל תוך האבל, ושני עדיין לא מצליחה לחזור לעבודה. היא החליטה לקחת את הרגעים האלה שהחיים גורמים לכולנו לפספס, ולהפוך אותם לזמן שהוא כולו תשומת לב. אז שני הלכה לגן של עידו, והביאה לילדים "ספסל חברות". מאז יש 500 כאלה, בארץ ואפילו בעולם.
"הרבה פעמים, כשהוא היה חוזר הביתה, הוא אמר לי שהוא לא כל כך שיחק עם חברים היום", הסבירה שני את הסיבה למיזם המיוחד. "הוא שיחק לבד. אז הספסל הוא מקום כזה שאפשר לשבת ולדבר, או סתם לשבת, או לפתור בעיות. זו איזושהי פינה כזאת. זה לא רק ספסל, זה מרחב כזה שנותן אפשרויות".
"יוצאים מפה בהרכב חסר"
צבע אדום אחד באוגוסט 2021, ארבעה חודשים אחרי – היה כבר יותר מידי. "החלטנו שאנחנו נשארים ואז היה צבע אדום", היא משחזרת. "בפעם הראשונה הוא תפס את תהל בחוץ, והילדה שלי לא הייתה איתי. הרגשתי שאני משתגעת, שאני לא יודעת איפה היא. גם היא הייתה בסערת רגשות. כשעלתה וראתה אותי, היא אמרה לי: "אימא, אנחנו לא נשארים בשדרות".
הבית בשדרות שעזבה המשפחה, מכיל בתוכו את עידו בכל פינה. "זה לא רק הבית. זה המתנ"ס, זה החוג שלו, זו הפיצה שאכלנו, זו הגלידה שישבנו. אנחנו יוצאים מפה בהרכב חסר. וזה קשה, לא ככה תכננו לעזוב". שני, לדבריה, הייתה רוצה לישון ולא לקום - אבל יש לה את תהל הקטנה שצריך לטפל בה. "אני מבינה שזה לא בריא לי. אבל זה מה שאני רוצה", היא אומרת. "אני אומרת לעצמי שאני בכלל לא העיקר פה. זה סובב סביבה כרגע".
"יש דופק יפה, רוצה לשמוע?"
ואז, אחרי הטרגדיה שפקדה את המשפחה, הגיע רגע של אושר, שני נכנסה להיריון, הרופא שלה הסביר שהפגיעה שעברה – מעמידה את ההיריון בסיכון משמעותי, והדגיש שייתכן והוא יסתיים בניתוח קיסרי. עכשיו גם אחותה עדי מצפה לילד – והן עוברות את ההיריון ביחד. בצל הזיכרון.
בדצמבר 2021 שני חזרה לעבוד. היא עובדת סוציאלית של אסירים בשב"ס, קצינה בתפקידה. אבל היא מספרת שגם שם, הזיכרונות מעידו לא מרפים: "אני יכולה לשבת בעבודה ופתאום תמונה של עידו עולה לי. מהצד זה נראה שאת לא כל כך מרוכזת. לאף אחד אין מושג שאת עכשיו חזרת לאירוע".
כשהגיע יום ההולדת הראשון בלעדיו, שני בחרה לעשות הפוך – ולחגוג אותו בגדול. היא ארגנה מסיבה לכל הילדים מהגן, ואפילו יובל המבולבל השתתף. בפברואר האחרון, היא הגיעה לבית הקברות כשבידה בלון עם הספרה 6, גילו של עידו – אם היה בחיים.
"יש לי שתי אפשרויות להסתכל על זה", ניסתה להסביר את הסיטואציה הבלתי נתפסת. "כשיצאנו מכאן, אסף אמר לי: "זה הבילוי העיקרי עכשיו: יום הזיכרון, אזכרה, ימי הולדת". אמרתי לו: "לא, לא.'יש לנו 364 ימים בשנה להרגיש את הכאב הזה בכל הגוף. ומרגישים אותו. יש לי יום אחד בשנה לחגוג את החיים שלו".
עוד סיפרה: "הייתי בטוחה שאראה אותו עולה לכיתה א', עם תיק על הגב. אז מבחינתי, שום דבר לא מובן מאליו. מבחינתי זה הדיסוננס בין הילד שנלקח ממני והילד שקיבלתי". בעוד שלושה ימים, כך ביקש הרופא, יתייצבו שני ואסף בחדר הלידה. ובלבם - עידו.