זה קרה במשך שנים, הרחק מהמצלמות, כשלסוד שותפים רק מעטים: השרה מרב מיכאלי וליאור שליין ניסו להביא ילד לעולם. באוגוסט האחרון, בפוסט שהפתיע את כולם, הם בישרו שלעולם הגיע אורי – התינוק שלהם שנולד בהליך פונדקאות מעבר לים. עכשיו, חצי שנה אחרי, הם מוכנים לפתוח את הבית למצלמה של בן שני, כדי לספר את הסיפור שלא סופר עד עכשיו, על כל מה שקרה להם בדרך לאורי.
"אף פעם לא היו אצלי מצלמות בבית", מסביר שליין. "התחלנו את הראיון הזה לפני כמה דקות? אתה יותר בבית שלי במצטבר ממה שאמא שלי הייתה כאן. פה אין אנשים. אני גם משלם על זה מחיר – רוב הצופים מכירים אותי בתור מישהו שיושב ונובח שורות מחץ תמיד נגד משהו".
ובאמת, כנראה שיש דברים שרק ילד מוציא ממך. שליין הוא אמנם האיש הציני שכולם מכירים מהטלוויזיה, ומיכאלי היא פוליטקאית ואישה שדמותה ורעיונותיה מלווים אותנו כבר שנים. אבל כששומעים את הסיפור שלהם כפי שמספר אותו שליין, מבינים מה קרה להם בדרך.
במשך שנים מיכאלי ביססה את עצמה כדוברת מרכזית בעד הזכות של נשים לחיים עצמאיים, חיים משוחררים מכבלים חברתיים ומהצפייה להוליד ילדים. הבחירות האישיות שלה הפכו את מיכאלי לסמל – מודל לנשים וגברים שבחרו לא להביא ילדים.
"היה ברור באיזשהו שלב לשני הצדדים שזה דבר שנכון למרב ולי", מסביר שליין בפתיחות. "לא היה אולטימטום, לא היה ריב, לא היה צעקות ולא היה כעס, לא הייתה פרידה. אמרתי, זה לא יהיה נטל, זה לא יהיה מחסום, או מכשול. אמרתי למרב: עליי. לא תדפקי מזה. אני רוצה, אז אני לוקח אחריות".
שליין מסביר גם איך התרחש השינוי, בכל הנוגע להליך הפונדקאות. "אני רואה את זה כדבר מאוד מאוד בעייתי, סוג של סחר בגוף של נשים שמתבצע בחדווה שלא מתקבלת על דעתי", אמרה בעבר מיכאלי בראיון למאקו. "האופן שבו אנשים שאין להם יכולת להביא ילדים לעולם פונים לאישה שצריכה לעבור טיפולים הורמונליים, הריון ולידה עם כל מה שכרוך בזה ואז למסור את הילד, איך להגיד זה, זה לא נראה לי כל כך סביר".
"פונדקאות זה דבר בעייתי", אומר שליין. "אני אומר את זה בלי לתרץ, בלי להסתיר ובלי לייפות. אבל אתה תבין מאיך שעשינו איך נמנענו מהדברים הבעייתים".
אתה מדבר על השאלה המוסרית? על השימוש בגוף של אישה אחרת בתמורה לכסף?
"כשאתה מתאר את זה ככה זה נשמע אפילו יותר גרוע ממה שאני יכולתי לתאר את זה אבל התשובה היא כן. אנחנו עשינו את כל מה שאפשר ובמידה מוחלטת הצלחנו כדי שיהיה אפס ניצול ואפס תלות".
המסע לילד מגיע לשיאו בשנה שהייתה ככל הנראה השנה הסוערת ביותר שידעו ליאור שליין ומרב מיכאלי. היא שהייתה חברת כנסת בספסלי האופוזיציה פורצת קדימה לראשות מפלגת העבודה ולתפקיד שרת התחבורה, והוא שהיה קומיקאי מצליח עם תוכנית נצפית בפריים טיים מוצא את עצמו בהליך משפטי לאחר שתוכניתו ירדה מהאוויר. איש כמעט לא ידע שבאותו הזמן מתמודדים בני הזוג שליין-מיכאלי במקביל עם תהליך הריון דרמטי הנמצא במרחק אלפי קילומטרים מהם. ובזמן שמיכאלי טרודה במחדל הקורונה בנתב"ג ובענייני הממשלה השונים, מגיע בוקר אחד מייל מארצות הברית עם בשורה שלא מבשרת טובות.
"מייל לא טוב, לא טוב", אומר שליין. "קלסי (הפונדקאית) בבית החולים, תשאר בבית החולים, ובשבוע שלושים וארבע נוציא אותו (את העובר)". ההריון הופך באחת להריון בסיכון ושליין מוצף בחרדות לגבי עתידו ולגבי הבחירות שביצע. "בבסיס של הדבר הזה – שאלתי את עצמי האם האגואיזם שלי וקבלת ההחלטות שלי הובילו לתקלה. האם ההחלטה שלי שנלקחה בביטחון מוחלט, בטיפשות, שהכל יהיה מצוין, תוביל למצב לא טוב".
שליין מתאר גם את הימים הראשונים בפגייה, בטיפול באורי בתוך בית החולים, את הרגעים הראשונים שלהם כהורים. עכשיו, מדירתו בתל אביב, כשהוא משחק עם בנו אורי, הוא כבר יכול להתחיל לענות מה שינה בו הילד שלו, ואיך נבחנים מחדש העקרונות והעמדות – כשאורי מחייך אליו ואל מרב מהמזרן שבסלון.