כשסמל לירון מרקו היה בן 5 אביו נפטר במפתיע ממחלה ומשפחתו התפרקה. כשהיה בן 12 ברח מהבית, ואז מהפנימייה ומהישיבה. בלילות נעוריו הוא ישן במקלט שכונתי נטוש בדימונה עם זונות ונרקומנים. אבל לירון העז להיאבק נגד כל הסיכויים – הוא התגייס לצבא, הגיע לקורס מפקדי טנקים, ומתכנן לסייע לנערים ולנערות, שחוו כמוהו את ילדותם בשבילים הצדדיים של החיים.
"הייתה תקופה ארוכה שלא ידעתי אם אני אלך להתגייס, אם אני רוצה להתגייס", מספר לירון. "לא הייתי יציב בחיים שלי. רוב החברים מהעבר שלי לא בצבא - חלקם בכלא, חלקם במרכזי גמילה. אני הייתי בטוח שגם אני אסיים כמוהם, אבל בחרתי אחרת. תמיד רציתי להיות שריונר".
לירון ניתק את הכבלים שקשרו אותו לחייו הקודמים. הוא כבר לא גר בדימונה, הקשר עם אימו נותק כמעט לחלוטין והוא כבר לא מתרועע עם אותם צעירים שהשפיעו עליו לרעה. "יש תקופות בחיים שלי שאני לא שמח עליהן. הן הכתם השחור שלי. הייתי עושה הרבה שטויות – הולך מכות, שותה אלכוהול, פורץ למכולות ועושה סמים", הוא נזכר.
המהפך הגדול הגיע כשעובדת סוציאלית הציעה לו להגיע לבית השנטי, עמותה לנוער בסיכון שבה הוא פגש את הסוס דום-דום. תוך זמן קצר זה הפך לסיפור אהבה מיוחד. דרך הרכיבה לירון למד להירגע, לדבר, ולהתנתק מתלאות העבר. הביטחון העצמי חזר אליו, והסוסים הפכו לחבריו הקרובים.
בבית השנטי הוא מצא מפלט - מקום לשים בו את הראש ואת הלב, עם נערים ונערות בעלי סיפור חיים דומה לשלו. לירון חזר ללימודים, ואף עבר את בחינות הבגרות בהצלחה. "בבית השנטי התעניינו בי בפעם הראשונה. התעניינו בלירון ולא בילד הבעייתי, במה שעשיתי, איך התנהגתי בלימודים ואיך הציונים שלי. זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שראו אותי".
אחרי שהתגייס לשריון, לאחרונה נוספה ללירון משפחה נוספת - משפחה מאמצת בקיבוץ ניר דוד בבקעת בית שאן. לירון מספר: "אני הולך בראש מורם. אני חייל, מפקד, שיריונר. אני לוחם במדינת ישראל וזה עושה לי טוב".
עם הרבה נחישות, אומץ, ועזרה בדרך שקיבל מאנשים טובים, לירון הצליח להתגבר על מכשולי העבר ולצאת לקורס מפקדים בשריון, אך הוא אינו מתכוון לעצור שם. לירון מתכנן לצאת לקצונה ולסייע לבני נוער שחוו כמוהו את הצדדים הקשים ביותר של החיים. "אני רוצה לעזור לבני נוער כמוני. בגלל המקום שממנו באתי ואיפה שאני היום – אני רוצה לסגור מעגל".