"פתאום דפיקה בדלת". צירוף המילים הזה שבכל מקום אחר בעולם מתאר התרחשות יום-יומית, סתמית אפילו, כאן מפלח את הלב, כי כל ישראלי הרי מבין שהוא מסמל את הסוף. לכבוד יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, פגשנו הורים שכולים שמספרים על הרגע ששינה את חייהם מן הקצה אל הקצה.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
"בכל מפגש שאני נפגש עם הורה שכול, אין מצב שאני לא אגיע מתישהו לסיפור של הדפיקה בדלת. אני אוסף סיפורי דפיקה בדלת", משתף אביו של סמ"ר עוז מנדלוביץ' ז"ל. "הסיפורים דומים, התחושות דומות. הדפיקה בדלת היא סיוט חיי, זה באמת סיוט חיי".
"לא הסכמתי לפתוח את הדלת"
שלושה בנים נולדו למשה ואורה דגורקר. שלושתם שירתו ביחידות קרביות, שלושתם לחמו במבצע עמוד ענן, בעופרת יצוקה ובצוק איתן. במבצע האחרון, הבטיח בנם, ברק, שיחזור ביום שני - אך מעולם לא חזר. בן 27 היה בנופלו.
"אני שומע נקישה בדלת, פותח את החלון הקטן, מסתכל החוצה ורואה המון חיילים", נזכר אביו של ברק ברגע הנורא. "חושב שאולי ברק הביא את החברים שלו ומחפש את ברק, והקצין פה, מישהו עם דרגות על הכתפיים, מבקש לפתוח, ואני לא מסכים. אני אומר לו: "סליחה, מי אתה? למה אני צריך לפתוח?". הוא דופק פעם שנייה, בפעם השלישית הוא כבר צועק, ואני לא יודע, מתוך אינסטינקט פתחתי את הדלת".
"זה הלם, אתה לא מבין באמת מה קורה. מה רוצים ממך? מה ברק? ברק, דיברתי איתו לפני שעה. על מה אתה מדבר איתי? הוא אמר שהוא בא, איפה הוא? אני מסתכל, לא מבין כלום. אתה לא קולט שום דבר. אתה לא מבין שזהו, את ברק לא תראה. בעמוד ענן, בעופרת יצוקה, הם הלכו שלושתם, חזרו שלושתם, הכול היה בסדר, למה עכשיו זה שונה? מה עשינו? אני עד היום לא מבין. קשה לי, אני מבין שהוא הלך, אבל קשה לי עם זה".
כל שנה ב-10 בבוקר – דפיקה בדלת
סמ"ר עוז מנדלוביץ' ז"ל נהרג בקרב עם מחבלים במערכה סביב השכונה סג'עייה במבצע צוק איתן. הוא הותיר שני אחים, אם, ואב שלא מפסיק לשחזר את אותו היום. מאז, מדי שנה ב-20 ביולי, כ"ב בתמוז, משחזר האב את היום הנורא, שבו קיבל את בשורת האיוב שגילתה לו את מות בנו. "הלכתי להכין ארוחת בוקר, ואז דפיקה בדלת", משחזר האב ל-N12. "אני פותח ורואה ארבעה לובשי מדים. סוגר את הדלת, היו לי שם כמה דקות של בלקאאוט שאני לא זוכר מה היה. אני זוכר רק שפתחתי אחרי זה שוב את הדלת, ואני שואל: "הרוג או פצוע?", ואני לא זוכר שהם ענו לי".
"ברגע שדפקתי על הדלת הוא פתח את הדלת, טרק אותה, ופשוט התחלתי לשמוע שהבית מתפרק", משלימה עדן, קצינת הנפגעים במילואים, את הדקות האבודות שהגיעו אחרי הנקישה. "צעקות, הוא זרק דברים. גם הטלוויזיה הייתה בקולי-קולות, לאור האירוע שבדיוק היה בתקשורת. יש הורים שמחכים לנו, אתה יודע? כאילו מחכים למודיע. הם יכולים לזרוק את המילה 'ידעתי'".
מאז אותו הבוקר, משחזר מדי שנה האב את היום שהפך את חייו. "חמש וחצי בבוקר זו השעה שעוזי חטף את הצרור בצוואר בסג'עייה. מאז, מדי שנה אני יורד לים, חשוב לי לראות את האור, את כמות האור שעוזי ראה בשניות האחרונות שלו. בעשר בבוקר, עדן קבוע דופקת בדלת, ואחר הצוהריים, לפנות ערב, אנחנו עולים לקברו של עוזי. יש מין יום כזה שלא משנה מה יהיה, אני יודע שעדן תהיה עבורי בעשר בבוקר".
"כל הורה שכול נושא איתו את הכאב בכל רגע. זו מין נכות, אני לא מכאיב לעצמי בטקסיות הזאת שאני עושה, זה מין עוגן. לפחות לגביי, אני מחפש עוגנים, מייצר לעצמי עוגנים, כדי להישאר צף מעל המים".
"אל הבית הזה יבשרו מעכשיו רק בשורות טובות"
סמ"ר עמית בן יגאל ז"ל נהרג מלבנה שהשליך מחבל בכפר יעבד בחודש מאי האחרון, והוא רק בן 21. "זה היה עוצמתי, שלוש נקישות בדלת", נזכרת אימו של עמית, נאוה, בבוקר האיום. "אני אומרת: מי זה ככה מקיש? אני מסתכלת בעינית, רואה קצין גבוה כמו גוליית. אני פותחת, הוא אומר לי: 'שלום, לימור'. אמרתי לו: 'לא לימור', וטרקתי את הדלת בחזרה. אז הוא אומר לי: 'סליחה, סליחה, סליחה. 'נאוה, נאוה, אימא של עמית בן יגאל'".
"הוא הגיש לי את התיק של עמית, ואמרתי לו: 'הכול בסדר עם עמית?', הוא אמר לי: 'אני מצטער, לא... עמית נהרג'. זהו. צעקתי: 'הבן שלי נהרג!', ככה. הבנתי שזה הבן שלי, ושאני אמורה להיות מרוסקת ו...אבל משום מה, לא יודעת מה נכנס בי, ואת כל מי שהגיע לכאן וכל מי שהיה כאן עטפתי וחיבקתי, והשתדלתי להיות מאופקת".
ביתם של משפחת בן יגאל שינה את פניו עוד בטרם עברה שנה למותו. חדר השינה הפך לחדר הנצחה, והחצר אוספת אליה מבקרים מכל הארץ שמגיעים לשמוע על עמית. גם דלת הבית השתנתה, ולצד מדבקות בדמותו של עמית - הדביקה האם נאוה שלט הגנה מפני אפקט הדפיקה בדלת. "החל מ-12 במאי, י"ח באייר תש"ף, בשעה 06:30, לבית הזה מבשרים רק בשורות טובות".
