השעה 19:00, יום שישי. משפחת כהן מתיישבת לשולחן השבת – האב החילוני, האם הדתייה וארבעת ילדיהם: אחד דתי, אחר הומו, אחת טבעונית וחילונית והאחרונה צמחונית וקרובה לדת. אילה (58) שנולדה בקיבוץ עין המפרץ שבצפון ומנהלת כיום אורח חיים דתי, ואיציק (60), חילוני שגדל בשכונת פשע בנתניה יחד עם 12 אחים, הם אלו שעומדים בראש השבט - שנע בין פסיפס ישראלי לחגיגה אמיתית של צבעים. ארבעת הילדים תופסים את מקומם בשולחן, לקראת הקידוש, כשלצידם בני הזוג, שכבר הספיקו להפוך לחלק בלתי נפרד מהבית. הריח של התבשילים מורגש היטב באוויר - הקוסקוס כבר מונח על השולחן, צלחת מלאה בנאגטס גם היא נמצאת באחת הפינות והקובות עוד מתחממות להן בסיר, והכול טבעוני, ללא יוצא מן הכלל.
"יום הַשִּׁשִּׁי. וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם: וַיְכַל אֱלהִים בַּיּום הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּו אֲשֶׁר עָשָׂה", אומר איציק כשהוא מביט בגאווה על משפחתו שעומדת מסביב לשולחן. רגעים ספורים לאחר שהוא מסיים, סתיו יוסף מספר על פרשת השבוע. "אני ברוך השם ממשיך להתחזק לאט לאט. זו דרך המלך, אין דבר שמשמח אותי יותר מלעשות את רצונו של הבורא", הוא ממשיך. סהר לא מתאפק ומתפרץ לדבריו: "התורה מדברת על דברים מקסימים, אבל לזוגות חד מיניים אין מקום מבחינתה". גם אורטל מצטרפת: "ומה לגבי בעלי חיים? זה לא לעניין ששוחטים אותם!". איציק מקשיב לדברים ומנסה לשמור על קור רוח, לעומתו אילה מחזקת את החשיבות של הדת: "יש משהו קסום ביהדות. זה מה שהופך אותנו למי שאנחנו". ארבל תופסת את מקום הבורר ומנסה להרגיע את הרוחות: "בואו נכבד. יאללה, תפסיקו להתווכח על שטויות ותהיו סובלניים יותר".
כל אחד מארבעת ילדיהם של איציק ואילה בחר בדרך שונה לחלוטין. אורטל (34) היא הבת הבכורה, שכבר מגיל צעיר הפכה לטבעונית ובהמשך איבדה את האמונה בדת. סהר (30) הוא הומו, שלא מוותר על אהבתו לדראג. ארבל (26) מגדירה את עצמה ככבשה השחורה, שמנהלת אורח חיים של צמחונית ולאחר שחוותה התעללות קשה מצד חבריה בילדות - היא בחרה ללמוד הוראה ובמקביל, מתחזקת בדת. סתיו יוסף (23) הוא האח הקטן, דתי על גבול החרדי, שסופג ביקורת על הדרך שלו - ולרגע לא מתבייש במי שהוא. אילה מאמינה כי הסוד מאחורי המשפחה הייחודית טמון בחינוך שהם הקנו בבית: "עם כל אחד מהילדים נהגנו אחרת, כי לכל אחד מהם יש את המפתח שלו ורק צריך למצוא אותו. ראינו כל אחד בתור אינדיבידואל ולא בתור קבוצת אחים".
"עליי שיגידו הכול, אני סופג. כשזה מגיע למשפחה, אני מצטער - אבל אין רשות וזה בעדינות"
סתיו יוסף
"אני חושב שהתוצאות של 2021 התחילו ב-1962 כשנולדתי למשפחה מדהימה", אומר איציק למגזין N12. "ראיתי איך ההורים שלי גידלו 13 אחים במקום שבטוח הייתה צריכה להיות לי אחות זונה או אח עבריין. היום אני גאה בזה שיש לנו משפחה לתפארת". ואכן, אין שיר שמזכיר יותר את משפחת כהן מאשר 'שבט אחים ואחיות', אלא שאצלם עשרת החתולים כבר הפכו לחלק בלתי נפרד מהמשפחה, ממש כמו ארבעת הילדים.
אילה, בסופו של דבר החלטת לחזור בתשובה למרות שאיציק עדיין חילוני. איך זה בא לידי ביטוי בבית?
אילה: "כשגרנו בכפר יונה ב-1990, זה היה ליד אחותו הדתייה של איציק. התחלתי ללכת איתה לשיעורי תורה וזה מאוד תפס אותי. הבנתי מה ההבדל ביני לבין כל בן אדם אחר במדינה שהוא לא יהודי. זה היה לא פשוט, אבל אם לא כופים זה על זו את הדעות - אפשרי לחיות יחד. לא אמרתי לו 'אתה מעכשיו לא נוסע בשבת', החלטתי על עצמי".
איציק: "אני הנורמלי. זה פגע בהתחלה והיו לנו הרבה ויכוחים על זה. אני רציתי למשל לצפות בטלוויזיה והיום בשבת אני רואה מחוץ לבית. אבל לא היינו בכיוון של להתגרש".
איציק, הייתה לך מחשבה להצטרף אליה?
"גדלתי בשכונה שבה הבית שלי היה צמוד לבית הכנסת, ככה שינקתי תורה ולמדתי גמרא. יש לי חברים דתיים ושלוש אחיות דוסיות. הם מפסידים בעיניי הרבה, אבל איש באמונתו יחיה. לא חשבתי לרגע לחזור לזה".
"בגיל שמונה תפסו אותי פורץ לבית הספר עם עבריין"
התמונה שתלויה מעל מסך הטלוויזיה שבביתם לא זזה ממקומה כבר שנים. יש שיגידו שזו תמונה קלאסית שמסמלת את הילדות של פעם, אבל עבור איציק זו לא עוד מזכרת מהעבר - אלא זיכרון שמכניס אותו לפרופורציות. "גדלתי בשכונה בצפון נתניה, על משקל צפון תל אביב עם הרבה הבדלים. המצב הכלכלי היה על הפנים. בגיל שבע כבר היה לי תיק במשטרה על גנבה ובגיל שמונה תפסו אותי פורץ לבית הספר עם עבריין בנתניה, כי היו חסרים לי מחקים ועפרונות. אבא שלי היה אלים והאחים שלי היו חוטפים מכות", נזכר איציק בתקופה הלא פשוטה.
"אני תמיד מרים את הראש שני סנטימטרים מהטלוויזיה ונזכר מאיפה באתי. איציק כהן של היום הוא לא הילד העני שבתמונה", הוא אומר. "כשאנשים מדברים היום על עוני, אין להם מושג מה זה לישון יחד עם עשרה אחים באותה המיטה. הייתי לוקח אותם במנהרת הזמן 50 שנה אחורה כדי לראות מה זה 'אין לי' - ואז הם היו מבינים כמה יש להם".
פעמים רבות איציק לקח את ארבעת ילדיו למקום שבו גדל, כדי שילמדו להעריך את מה שיש ברשותם. "אבא שלי היה ירקן, אז בגיל שש הייתי צריך לטפל בסוסים, לרתום אותם לעגלה ולהאכיל אותם. באותו הזמן גם התחלתי לעבוד בשוק של נתניה והייתי סוחר קטן. למדתי להרוויח כסף גם בגיל כזה, אתה לומד לשרוד. זה היה עוני עם אושר".
"בגיל שבע כבר היה לי תיק במשטרה על גנבה, אבא שלי היה אלים והאחים שלי היו חוטפים מכות"
איציק כהן
איך הילדות של אבא השפיעה עליכם?
אורטל: "העבר של אבא בהחלט מכניס אותי לפרופורציות בהווה, להעריך כל מה שיש והקלישאה הגדולה - הכי חשובה הבריאות. שאר הדברים יכולים להיות קצת פחות או קצת יותר, אבל כשהבריאות רופפת כל מה שמסביב הולך לעזאזל".
סתיו: "אבא מגיל קטן שם דגש על כך שהגיע לאן שהגיע בזכות ולא בחסד. מכול זה למדתי שחייבים לתת הכול תמיד ואם אתה עושה משהו, תעשה אותו על הצד הטוב ביותר. גם כשאני עוזר לאחרים, אני עושה את זה מבלי לצפות לתמורה בחזרה".
יום שישי משפחתי - בלי פילטרים
בתקופה שבה נראה כי הקיטוב הולך ומעמיק בחברה שלנו, עם הטלת הרפש ההדדית בקרב הפוליטיקאים והשסע בין דתיים לחילוניים, בבית משפחת כהן השוני הוא דווקא המחבר ולא המפריד. מדי יום שישי במתייצבים ארבעת האחים בסלון המשפחתי בצורן למפגש השבועי שמזמן הפך לקרנבל. לכל אחד מהם אופי אחר זה מזו, סגנון לבוש ייחודי ודרך התבטאות אחרת, שמשתלבים יחדיו עם הומור משובח ואוכל טבעוני שמכינה אילה וממלא את השולחן, שאותו אף פעם לא עוזבים עם קיבה ריקה.
מה זה מבחינתכם יום שישי טיפוסי?
ארבל: "בכל שישי תשמעו אצלנו ששש... כשאנחנו יושבים לקידוש, תמיד אחי ואימא יהיו מרוכזים ואנחנו נעשה צחוקים. כשמתחילים להעמיס צלחת של גדוד, אף אחד לא יכול לדבר. עשרה סירים, קינוחים, שתייה, חלות וסלטים, שאחריהם מגיע השלב האומנותי - ויכוחים, שיחות, חיקויים ולפעמים גם פותחים צלקות מול ההורים והאחים. ההורים לימדו אותנו להיות חשופים, אין אצלנו פילטרים. כל זה מלווה לצד בני הזוג שלנו, שלמדו להכיר ולאהוב את הרוח והצלצולים שמשפחת כהן מביאה איתה. סבתא שלי למשל תשב עם אטמים. יחד עם כל הריבים, אנחנו בסוף תמיד יושבים בסלון וצוחקים עד שכמעט יוצא פיפי".
איציק: "עומדים בתור להגיע אלינו לאכול ארוחות, לא משעמם. המאכלים זו נקודה רגישה - אוכל טבעוני".
אילה: "למה? השולחן מלא תמיד באוכל. תגיד 'טבעוני טעים'. חברים של סתיו והרבה מהקהילה הגאה באים לפה, מדברים עם איציק ואיתי, מרגישים שאנחנו מקבלים ומחבקים אותם. הם מתייעצים ומדברים, מרגישים פה מי שהם"
יש מקום לכולם?
אילה: "ברוך השם, יש מקום. רוצה גם לבוא?"
"הייתה לי ילדות דפוקה והרגשתי בעמדת מיעוט"
מהמראה של אורטל, שמתגוררת כיום במושב גאולים שבשרון, לא תצליחו להתעלם. בוואטסאפ הכינוי שהיא בחרה הוא "נצנצים" ויש סיבה מאחורי זה. לקראת כל יציאה מהבית, היא תלבש בגדים צבעוניים ותענוד תכשיטים גדולים, שמלווים בציפורניים ארוכות שגם הן, איך לא, מנצנצות.
מה אומרים לך כשרואים אותך ברחוב?
"לרוב מתלהבים ואומרים לי: 'וואו, מאיפה התכשיט?', ואז אני אומרת שאחד מהוואי, אחר מטקסס ויש אחד שמקוסטה ריקה. בהופעות של מלכות דראג שסהר לקח אותי אליהן כמעט תלשו לי עגילים ופריטים אחרים שמאוד אהבו".
אורטל, הבת הבכורה במשפחה, חוותה ילדות לא פשוטה. כילדה שקטה ומופנמת, היא סבלה מביטחון עצמי נמוך ומאלימות בלתי פוסקת מצד חבריה לכיתה. "הרגשתי בעמדת מיעוט מול מערכת החינוך והייתה לי ילדות דפוקה, לא הצלחתי להשתלב מבחינה חברתית. פחדתי שאם אחזיר, אני אהיה רעה ואקבל עונש", היא משתפת. "זה חישל את האופי שלי, עזר לי לבנות את הזהות העצמית שלי ולהבין מי אני".
בגיל 15 היא כבר החליטה להפוך לצמחונית, לאחר שקראה כתבה שעוסקת בהתעללות בבעלי חיים. "כשהייתי בקוסטה ריקה לפני עשר שנים כבר נהייתי טבעונית והכנסתי את החשיבות האקולוגית הביתה. יש לנו קומפוסטר ולחצתי גם על עניין המיחזור. אני שומעת את אימא אדמה צועקת".
למרות שבגיל צעיר היא אמרה לעצמה שהיא תהיה אימא, אורטל היום מכריזה בלב שלם כי היא בוחרת לחיות מבלי לגדל ילדים. "בהתחשב בזה שאני לא רוצה ילדים, החתולים שיש לנו בחצר הם הילדים שלי לכל דבר. התחזוקה שלהם מאוד קלה ופשוטה, והם מחזירים המון אהבה שאין שני לה". כשהיא מספרת על כך, אחיה לא הצליחו לשתוק והתפרצו לדברים:
ארבל: "אני ממש מתבאסת, כי אני אגואיסטית ורוצה אחיינים. בהתחלה זה נשמע מוזר, אבל אלו לא החיים שלי. טוב לה? טוב לי".
סהר: "אני חושב על אימוץ, כי זו דרך יותר אקולוגית".
בנוסף לכל אלו, היא מגדירה את עצמה כאגנוסטיקנית וחיה לצד בן זוג אתאיסטי. "התחלתי לשאול את עצמי שאלות על אמונה ועל כל החוקים שהדת מכניסה לנו לחיים - מה טוב לי ומה לא. משהו שם התערער. היו שנתיים שבהן הרגשתי שהקרקע נשמטה לי מתחת לרגליים. מבחינתי צריך למחוק את הדתות בעולם ללא יוצא מן הכלל, פשוט לטשטש את ההבדלים בין אנשים - וליצור קירוב לבבות במקום המלחמה סביב השאלה למי יש את הדת החזקה יותר".
"אמרו לי שלא צריכים לראות אנשים כמוני"
סהר בן ה-30 מתגורר כיום בנתניה עם בן זוגו חואניטו, מקולומביה במקור, ועם החתול שלהם בוריטו. הוא בוחר לנהל בשמונה השנים האחרונות אורח חיים טבעוני, לאחר שהחליט ללכת בעקבות אחותו. סהר למד סטיילינג ועיצוב גרפי, לאחרונה החל ללמוד תפירה וכיום הוא מאייר באופן דיגיטלי. לא אחת הוא משתמש בכישוריו כדי להגיע עם לוק ייחודי למופעי הדראג שאליהם הוא נוהג ללכת לעיתים קרובות. אולם, כשהוא חוזר אחורה, הוא מספר שלא היה מהמבריקים בכיתה. "הייתי תלמיד גרוע ואין לי בגרות", הוא מודה. "בקושי גירדתי 12 שנות לימוד, אבל אני מוכיח לעצמי בכל בוקר שהתעודה הזו לא באמת משקפת את היכולות שלי".
מתי התחילה האהבה שלך לדראג?
"מאז ומתמיד זה היה שם. בגיל שש ראיתי סרט שנקרא 'הרפתקאותיה של פריסילה מלכת המדבר', שעד היום הוא האהוב עליי - ומאז זה פשוט שם. תמיד אהבתי את הז'אנר ואחרי הצבא נרשמתי לפרויקט שנקרא 'בית ספר לדראג', שבו במשך כמה חודשים למדנו את התחום והרמנו מופע שרץ כמה פעמים. אימא שלי מההתחלה הייתה שם. למרות שהיו קצת חששות, היא הניחה הכול בצד. אני מדי פעם מכין לעצמי בגדים מגניבים לדראג, זה כיף עצום"
בשירותו הצבאי סהר הוצב במעברים שבגזרת קלקיליה, תפקיד שהפך מהר מאוד לקושי אחד גדול. "עמדתי במעבר ובדקתי רכבים, שנאתי כל רגע. ירדתי הרבה במשקל, לא היה לי רצף שינה או חיים חברתיים. זה היה מחריד", הוא מציין בכאב. "היה לי חשוב לסיים את השירות שלי, אבל פחדתי שהוא יסיים אותי. הרגיש לי שצריך לעמוד במשימה בכל מחיר ושאין יותר מדי חשיבות למי שצריך לעמוד בה"
איזו ביקורת אתה נאלץ לספוג בגלל הדרך שלך?
"נסעתי פעם במונית שירות אחרי מפגש עם חברים ולבשתי מעיל פרווה ירוק. הבן אדם שישב לידי אמר לי: 'הילדים שלי לא צריכים לראות אנשים כמוך' ולא שתקתי. ישבתי וחינכתי אותו. אמרתי לו שמה שהוא עושה זה להלבין את פניי בציבור והוא בסוף התנצל. גם בתיכון ובצבא עברתי הטרדות, אדם עם נראות קצת אחרת תמיד יהיה מוקד לאש"
"עשו עליי חרם וקראו לי 'פריקית מכוערת'"
ארבל, שמגדירה את עצמה ככבשה השחורה במשפחה, מתגוררת עם בן זוגה רז במושב תנובות והשניים מתכננים להינשא בנובמבר הקרוב. מהנוכחות של ארבל קשה לחמוק, בין הריקודים ל"שטויות" שעליהן היא לא מוותרת.
בילדותה הייתה פריקית, בהמשך בחרה לעשות גלח בצדדי הראש ובשנים האחרונות היא גם צמחונית. בין כל אלו, היא מתקרבת לדת בשיעורי התורה ובה בעת מוצאת חשיבות ברוחניות.
מה גורם לך להרגיש הכבשה השחורה בבית?
"אני מאמינה שמה שגרם לי להרגיש ככה זה איך שהסתכלתי על העולם. בתור ילדה לא מקובלת, ראיתי בזה את העולם. חשבתי שאם אני שונה, זה לא טוב. ההורים והאחים תמיד קיבלו את השיגעונות שלי, כמובן שזה היה מלווה בצחוק. החליטו להפסיק לדבר איתי, כי יש לי חברה 'שמנה' ובגיל מאוחר יותר עשו עליי חרם וקראו לי 'פריקית מכוערת'. כמובן שזה שרט את הנשמה, הרגשתי חוסר ביטחון וההורים שלי הם אלו שבכל פעם מחדש הצילו אותי מעצמי".
"עשו עליי חרם וקראו לי פריקית מכוערת, ההורים שלי הצילו אותי מעצמי בכל פעם מחדש"
ארבל כהן
אפשר להגיד שזו צלקת?
"כן, היא תעבור, כי אטפל בזה. אבל זה חוסר ביטחון מול עצמי ומול העולם. כשהעליתי פוסט בקבוצת פייסבוק תייגו מישהי שהייתה מציקה לי בצבא, כי 'יש לך אף גדול'. זה עצר לי את הנשימה. איפה הקבלה? האהבה? קשה לי עם צביעות ועם כך שבן אדם לא מסתכל על האני האמיתי שלו כשהוא הולך לישון בלילה"
ואיך את מסתכלת היום על העולם?
"אני יכולה לראות קשיש הולך ברחוב מתעטש ואני אבכה. למה? אלוהים יודע. היום אני מבינה שמכשולים הם בעצם אתגרים. אני מסתכלת לכל הצדדים של האדם בפנים ומקווה לקבל את עצמי יותר ולהשפיע. בבית היו ימים פחות טובים ויותר, אבל זה באמת לא רלוונטי. אנחנו בתוך תוכנו אוהבים זה את זו עם כל השוני".
בעקבות העבר שלה, בחרה ארבל ללמוד הוראה וחינוך מיוחד, ולצד הלימודים עובדת בבית ספר יסודי באבן יהודה כעוזרת הוראה. "אני מאמינה בלב שלם שחינוך יוביל למקום טוב יותר, ממש כמו בבית שלי. כל מי שרואה אותי אומר לי שאני סופר קשוחה. הקשיחות שלי יחד עם ה'מרשמלו', שמבפנים אני הכי רגישה בעולם - זה המתכון המושלם כדי להתנהל עם ילד".
"החזרה בתשובה קרתה כמו כפפה ליד"
סתיו יוסף הוא האח הקטן, שחזר בתשובה לפני תשע שנים. היום הוא כבר מנהל אורח חיים שנע בין דתי לחרדי וממשיך להתחזק ביהדות. "גדלתי בצל האחים שלי, ספגתי את העולם שלהם בשקט וסללתי לעצמי את הדרך. החזרה בתשובה קרתה כמו כפפה ליד כשהייתי בכיתה ט' ובדיוק הייתה תקופת הסליחות. הלכתי לבית הכנסת, ראיתי את כולם שם בלב אחד כאיש אחד והבנתי ששם מקומי. אהבת חינם זו לא מילה גיסה ואימא הייתה בשבילי אבן דרך לכול זה. היא הקפידה שאף אחד לא יפספס קידוש או יאכל אוכל שהוא לא כשר", הוא מספר.
אתה מרגיש שיש ויתורים לפעמים?
"אני מתחזק לאט לאט. זה בא לידי ביטוי בלבוש ובהתנהגות ממש כמו יהודי 'לפי הספר'. משתדל לתת הכול בשביל זה וברור שיש ויתורים, אבל זה מאהבה".
למרות התחזקותו מבחינה דתית, הוא לא מוותר על העיסוק במכוניות ועל האהבה לסוסים. "הייתי עובד במשך שנים עם אבא במכוניות, יש לי המון ידע. אם מישהו צריך לפתוח, לסדר או לתקן - אני בדרך כלל הכתובת. אני אוהב לעזור ומאמין שהכול אפשר לתקן. הסוסים זו החולשה הכי גדולה שלי מגיל צעיר. אבא חינך אותי שזו החיה הכי יפה שיש. הסוסים לא שופטים אותך, שקטים ומשדרים רוגע שאין כדוגמתו. הייתי מתנדב בחווה טיפולית ואני רואה בזה שליחות אדירה".
מה עם החתולים?
"אני באופן אישי קצת חלוק עליהם. סוס זה לא כלב או חתול. אם סוס אוהב אותך זו אהבה אמיתית. תמיד הייתי אומר שסוס לא סתם גדול יותר, זה אומר שיש לו גם לב גדול יותר".
איך זה להיות האח הקטן?
"התמודדתי עם ההצקות של כל האחים, אבל קיבלתי גם הכי הרבה תשומת לב ואהבה. אני מרגיש שיש הרמוניה בבית למרות הריבים שיש לפעמים והפערים. אני יודע שגם אם בשלוש לפנות בוקר אני אתקשר לאחד האחים שלי, הוא יבוא לעזור ולתת לי הכול - כמו שאני אעשה באותה המידה".
"חולקים חילופי אש על דת ועל אידיאולוגיות"
עם הצבעוניות שלכם מגיעים גם חילוקי דעות. על מה אתם בעיקר נוהגים לריב?
ארבל: "על ענייני דת - 'תבין אותי', 'תתגמש לכיווני', ועל אידאולוגיות כמו חיות וטבעונות. מהסיבה שכולנו מאוד דעתניים ועקרוניים, מפריע לנו שאחרים לא פועלים כמונו. דת מול אתאיזם זה לא כל כך מתחבר ובתור אחת שהיא בין לבין, אני מנסה להיות הבורר. כשנוגעים לי ברגש או פוגעים בי זה הופך לוויכוח אש. כן, גם לחלוק חילופי אש זה לחלוק".
אורטל: "מעבר לזה, יש חילוקי דעות אם יש בסלט יותר מדי או מעט מדי מלח ואם מאכל מסוים חריף. אני אגיד שכן, כולם יגידו שלא. יש לי חך מגה-אשכנזי", היא צוחקת. "אולי גם נעיר לאימא שהיא צריכה להוסיף עוד 40 קילו שוקולד לעוגה".
"בבית היו ימים פחות טובים ויותר, אבל זה באמת לא רלוונטי. אנחנו בתוך תוכנו אוהבים זה את זו עם כל השוני"
ארבל כהן
מה אתם עושים כשאתם נתקלים בביקורת על המשפחה?
סתיו: "עליי שיגידו הכול, אני סופג. כשזה מגיע למשפחה, אני מצטער - אבל אין רשות וזה בעדינות".
סהר: "מודה שפעם מישהו שהיה חבר טוב שלי טינף על המשפחה שלי וזה הגיע אליי. מיותר לציין שהוא לא חלק מחיי יותר".
ארבל: "הייתה לי זוגיות שנגמרה בגלל ביקורת שלילית. 'איך אפשר שחילוני ודתי יהיו יחד? הומו? טבעונית?' - סטיגמות מיותרות. רבתי ותקפתי כמו לביאה, אבל עם הזמן אני מבינה שהם מקנאים או בודדים".
הייתם רוצים לפעמים שהארוחה אצלכם תהיה קצת יותר שגרתית כמו בבתים אחרים?
אילה: "לא, ממש לא. אנחנו אוהבים את הייחודיות מאוד"
אורטל: "חס וחלילה! להפך, מאחלת לכל המשפחות בעולם להיות יותר לא שגרתיות. אם היו לי ארוחות שגרתיות או משפחה שגרתית, סביר להניח שהייתי מתה משעמום"
סתיו: "ממש לא, אני אוהב את זה כמו שזה. לא הייתי משנה דבר. בעצם, אולי קצת יותר שקט"