רב"ט שירה יחזקאל נבחרה למצטיינת נשיא ותשתתף בטקס החגיגי במדשאת בית הנשיא ביום העצמאות הקרוב. מי שתלווה אותה מהקהל היא אורלי, המורה שלה להיסטוריה, שמשמשת כמשפחת אומנה לשירה בשנים האחרונות, מאז שאמה היחידנית הלכה לעולמה.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
אימא של שירה, כרמלה, הייתה סגן אלוף בחיל האוויר - האישה הראשונה שפיקדה על טייסת מנהלה. כשהשתחררה מהצבא החליטה להגשים חלום ולהפוך לאימא יחידנית. כשלא הצליחה להרות החליטה לנסוע לאוקראינה ואימצה שם את נועה, אחותה הגדולה של שירה.
כדי להביא את שירה, כפי שביקשה האחות הבכורה נועה, היא יצאה שוב למסע מעבר לים, לבית הילדים באוקראינה. נועה הייתה בת 5 כשאימא חזרה עם האחות החדשה, שלא הייתה תינוקת קטנה אלא פעוטה בת שנתיים.
"היא גידלה אותן באהבה עצומה", סיפרה הדודה, שושי יחזקאל. "עם כל הלהט שלה וכל היכולת שלה – כל כולה הייתה הבנות. זה היה בית של בנות עם ים של חום ואהבה, הרבה נתינה", הוסיפה הבת הבכורה נועה.
כששירה הייתה בת 12, כרמלה חלתה בסרטן. שנתיים אחר כך נפטרה והבנות נותרו ללא הורים. נועה הייתה בכיתה י"ב בשיא הבגרויות ושירה הייתה רק בכיתה ט'. "אחר כך לגמרי הייתה תקופה קשה", סיפרה שירה. "לא הייתי יוצאת מהמיטה, לא הייתי אוכלת, לא היה לי חשק לכלום, ממש. מין הרגשה שאין מי שיתגאה, אין מי שיגיד 'כל הכבוד'. דיכאון, ממש דיכאון".
בהתחלה חשבו ששירה תלך לפנימייה אבל היא לא רצתה להתרחק מהסביבה המוכרת, מהבית של אימא. אז הדודים הציעו שהבנות יעברו לגור אצלם. אורלי פגשה את שירה בפעם הראשונה בכיתה ז', כשהיא הייתה המורה שלה להיסטוריה.
"אם כרמלה הייתה כאן, הלב שלה היה מתפוצץ מגאווה"
אחרי שכרמלה נפטרה, לא רק ברווחה, גם בצוות המורים ניסו לחפש פתרון. "נכנסתי לחדר המורים ואמרו שם: 'טוב, עכשיו מדברים על משפחת אומנה'. ואני סתם, עברתי לידם, ואמרתי 'אני לוקחת אותה'", סיפרה אורלי. "לא הייתה פה איזו מחשבה, אף אחד לא בא להגיד לי 'אורלי, את מוכנה לקחת אותה?' - לא היה כלום".
ביום העצמאות, כששירה תקבל את האות בבית הנשיא, אימא אומנם לא תשב בקהל אבל הנשים בחייה היום בוודאי יישבו שם, ינגבו דמעה. "ברגע שהיא התקשרה אליי ואמרה לי ששמו אותה במיונים לזה, התרגשתי ברמות והייתי מלאת גאווה", סיפרה האחות נועה בגאווה. "היו לי דמעות בעיניים. כבר אמרתי לכולם - אחותי מצטיינת נשיא".
"אם כרמלה הייתה כאן עכשיו אז הלב שלה היה מתפוצץ מגאווה", אמרה הדודה שושי. "גאווה, כי היא האמינה בה". אורלי, המורה והאם המאמצת, סיפרה בהתרגשות: "היא ילדה אחראית, פרפקציוניסטית. כשהיא עושה דברים שהיא אוהבת, היא עושה אותם עם כל הלב, עם כל הנשמה. והיא משקיעה, היא אכפתית והיא אחראית".
כשתעמוד בבית הנשיא היא תסתכל למעלה ותחפש פרפר, כמו שהיא נוהגת לעשות. "הנה, עכשיו פה עוברים פרפרים ואני מסתכלת ואומרת 'טוב, זו בטח אימא - זו בטח הנשמה שלה שם'. אז נראה לי שאני אחפש איזה פרפר ואסתכל עליו ולגמרי אגיד לה 'תודה' בתוך תוכי. אני אודה לה על הכול".