לא צריך הרבה כדי להחזיר את עודד אברלינג'י לאותו בוקר ארור בצומת בית ליד. 26 שנה אחרי אחד הפיגועים הקשים שידעה מדינת ישראל - גופו כבר התאושש מזמן ורק רסיסים תועים שנשארו ברגל מזכירים מדי פעם את שעבר עליו, אך הנפש ככל הנראה כבר לא תחלים לעולם. עודד עדיין חי את הטראומה, כשכל נסיעה שגרתית לעבודה יכולה להפוך ברגע אחד לסיוט.
"קצת לפני מחלף אשדוד, עמדה משאית גדולה, ואיך שבאתי לעבור אותה – אחד הצמיגים האחוריים שלה התפוצץ", הוא מספר על אחד המקרים הללו, לפני כארבע שנים. "היה בום מאוד גדול וחתיכות של הצמיג עפו על הכביש. באותו רגע, בראש שלי הייתי שוב בצומת בית ליד. הפיצוץ הכניס אותי לפלשבק מטורף. במקום חתיכות של צמיג, ראיתי את החתיכות של החברים שלי מתעופפות באוויר. הרמתי טלפון למד"א וצעקתי על המוקדנית בהיסטריה מוחלטת: 'תשלחי את כל מי שאת יכולה, היה פה פיגוע מטורף' - שיחה שלא קשורה בכלל למציאות".
פיגוע ההתאבדות הכפול הראשון בישראל
21 חיילים ואזרח נרצחו באותו פיגוע בצומת בית ליד ב-22 בינואר 1995 - רבים מהם חבריו הטובים של עודד, שהיה אחד מ-66 הפצועים באירוע. זה היה פיגוע ההתאבדות הכפול הראשון אי פעם בישראל, שלאחריו התבררה גבורתם של כמה מהנפגעים, שגוננו על אחרים בגופם והצילו את חייהם. עודד, היום בן 45, רואה שליחות בכך שהוא מספר עליהם לכל מי שמוכן לשמוע.
תכנון הפיגוע החל כשלושה חודשים לפני כן, כשמזכ"ל הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני דאז, פתחי שקאקי, הטיל את המשימה על אחד מעוזריו, עבד אל חלים בלביסי. המטרה הייתה להוציא לפועל פיגוע גדול, במקום מרכזי, עם הרבה חיילים. המקום שנבחר הוא צומת בית ליד, שבתחנת האוטובוס שבה מאות חיילים היו מתרכזים בכל יום ראשון בבוקר בדרכם חזרה מחופשת השבת לבסיסים השונים. בלביסי סיפר בחקירתו לאחר הפיגוע כי סיבה נוספת לבחירה בצומת הזה הייתה שהוא רצה שמנהיג חמאס, אחמד יאסין, שהיה כלוא באותה עת בבית הסוהר "אשמורת" הסמוך, ישמע את הפיצוצים מתאו.
"המחבל המתאבד השני שהמתין שלוש דקות כדי שיגיעו כמה שיותר מחלצים לעזור, הפעיל את המטען, שהטיח אותנו לתוך הקיר של הקיוסק. איתן, שכרע לעברי ברך, ספג את מכת ההדף הקשה ביותר ובעצם הגן עליי בגופו. הוא נהרג ואני קיבלתי מתנת חיים"
בימים שלפני הפיגוע שני המחבלים המתאבדים נסעו מרצועת עזה לטולכרם, שם הצטיידו במדים של חיילי צה"ל. אדם נוסף, שהיה אמור להיות המחבל השלישי, "הבריז" ברגע האחרון. במזל גדול, ערב לפני הפיגוע, מפקדיהם של פלוגות הטירונים של שני גדודי צנחנים, הודיעו לחייליהם כי עליהם להתייצב בבוקר בבנייני האומה בירושלים, במקום בצומת בית ליד – הנחיה שמנעה אסון כבד יותר.
"בשנייה אחת הכול הפך לכאוס"
"הבוקר הזה התחיל מאוד רגיל", מספר עודד, שהיה חלק מסגל בסיס האימונים של חטיבת הצנחנים באותה תקופה. "היה מזג אוויר יחסית מעונן, לקחתי אוטובוס לצומת בית ליד ובאופן יוצא דופן לא נרדמתי בנסיעה. בשעה 9:05 הגעתי לצומת והלכתי לאזור הקיוסק, שהיה מאוד קרוב לכביש. עשר דקות לאחר מכן, המחבל הראשון הגיע והפעיל את המטען. בשנייה אחת הכול הפך לכאוס וחוסר אונים מוחלט. מהעוצמה של הפיצוץ נפער בור ומצאתי את עצמי שוכב על הקרקע, עם הפנים אל תוך האדמה, צפצוף נורא חזק באוזניים וכאב ראש מטורף. ראיתי שהרגל שלי התרסקה לחלוטין, אבל היא לא כאבה לי, ככל הנראה בגלל האדרנלין בגוף".
לאחר הפיצוץ הראשון, חיילים ועוברי אורח נזעקו לטפל בפצועים, על אף שהיו באזור אנשים שהזהירו אותם מפני פיצוץ נוסף. איתן פרץ, פקודו של עודד, לא שעה לאזהרות ורץ לטפל בו. "הוא דיבר איתי וניסה להשאיר אותי ער. הוא חבש לי חוסם עורקים וכשסיים התקרב אליי לאוזן ולחש לי, כנראה מתוך נסיון להרגיע אותי ולהצחיק, משפט שהיה סוג של ידיעה מקדימה – 'אל תשכח לספר להורים שלי שאני טיפלתי בך'. ממש שניה לאחר מכן, המחבל המתאבד השני שהמתין שלוש דקות כדי שיגיעו כמה שיותר מחלצים לעזור, הפעיל את המטען, שהטיח אותנו לתוך הקיר של הקיוסק. איתן, שכרע לעברי ברך, ספג את מכת ההדף הקשה ביותר ובעצם הגן עליי בגופו. הוא נהרג ואני קיבלתי מתנת חיים".
"ביקרו אותי בבית החולים, אנשים היו בהלם"
גם אחרי הפיצוץ השני, עודד לא איבד את הכרתו. "אני מתיישב עם הגב אל הקיר של הקיוסק ונתקל בשקט נוראי, דממת מוות. הריח של הדם והבשר החרוך הוא משהו שאי אפשר להעביר במילים, וזה נשאר איתי עוד שנים אחר כך. אני מקבל החלטה מתוך כוח הישרדות מאוד חזק, מזיז את איתן, מחזיר את כף הרגל שלי למקום, וזוחל לאחור עד שאפסו כוחותיי. אני מחפש את החבר'ה שהיו סביבי, אבל לא רואה אף אחד. הייתה לי תחושה נוראית שנשארתי לבד בעולם. בשלב מסוים הגיע בחור שהתכוון לקפוץ מעליי. בכוחותיי האחרונים תפסתי לו את המכנס. הוא הסתכל עליי בהלם ושאל 'אתה חי?'. אמרתי לו 'בבקשה תוציא אותי מכאן' והוא תפס אותי מהידיים והרגליים עם עוד מישהו והעביר אותי לאזור של תחנת האוטובוס".
"זה היה מפגש נורא קשה. הבנתי את התהייה שלהם, איך יכול להיות שאני חי ואיתן מת. אני בדעה שזה קארמה, שגם אם אני לא הייתי שם, איתן היה מציל מישהו אחר"
עודד פונה לבית החולים רמב"ם בחיפה. הוא סבל משברים וכוויות קשות בכל חלקי גופו. "ארבעת הימים הראשונים בבית החולים היו הזויים, כי הייתי תחת הרדמה, בהשפעת סמים, והוגדרתי מחוסר הכרה. לא יכולתי לדבר עם האנשים שהגיעו אליי, אבל ראיתי אותם. בני משפחה, חבר'ה מהצבא, חברים ומורים, שנכנסו לחדר, והתגובה הראשונית שלהם הייתה הלם. שתיקות ארוכות מצד אנשים שבדרך כלל אני לא מכיר כשתקנים. במשך שעות הם היו בהלם, לא מסוגלים להוציא מילה, וראו על הפנים שלהם את הדיכאון. הם לא הבינו שאני רואה את התגובות שלהם. בנקודה הזאת הבנתי שהמצב שלי לא פשוט".
כשחזר להכרה מלאה, עודד הבין את ממדי האסון. "הייתה ערימה של עיתונים בחדר, וביקשתי מעובד ניקיון להביא לי אחד מהם. הוא הוציא לי את העיתון של יום או יומיים אחרי הפיגוע. הכותרת הייתה מורכבת כולה ממסגרות שחורות. עברתי תמונה-תמונה וכל אחת הייתה כמו סכין חדה בתוך הלב, עד שהגעתי לתמונה של איתן. ברגע שגיליתי שהוא נהרג – התעלפתי".
תהליך השיקום: "זו הייתה חוויית חיי"
עודד החל בהליך שיקום ארוך וסיזיפי, שנמשך קרוב לשנתיים. "תוך כדי תהליך ההחלמה גיליתי שהגוף שלי שבור לגמרי, אבל שיש גם עוצמה אחרת - בראש, במחשבה. דחפתי את עצמי להתאמן שלוש שעות בכל יום בבריכה, כדי ללמוד ללכת כמו שצריך. עשיתי שש שעות פיזיותרפיה ביום. זו הייתה חוויית חיי".
ארבעה חודשים אחרי הפיגוע, עודד הלך לבקר את משפחתו של החייל שהציל את חייו, איתן פרץ ז"ל. "זה היה מפגש נורא קשה. הבנתי את התהייה שלהם, איך יכול להיות שאני חי ואיתן מת. אני בדעה שזה קארמה, שגם אם אני לא הייתי שם, איתן היה מציל מישהו אחר".
10 אנשים, 9 חיילים ואזרח, קיבלו צל"ש בעקבות תפקודם באירוע. עודד חש ששליחותו היא לספר על מה שהם עשו. "הם ציוו לי מסר. ההקרבה שלהם, הצלת החיים, הרעות, הערבות ההדדית, מורשת הקרב שנחשפתי אליה בשירות - ראיתי את זה הלכה למעשה".
"הפציעה הפיזית עוברת, אבל פוסט טראומה היא משהו שמתמודדים איתו ברמה היומית. זה שם תמיד. המג"ד שלי אמר לי לא מזמן: 'באנו לשירות קצוב בזמן ונשארנו לכל החיים'"
לאחר מכשולים רבים, הוקם בסמוך לצומת אתר הנצחה לחללי הפיגוע, בעיצובה של האמנית והיוצרת שרה קונפורטי, תושבת כפר יונה הסמוך. האנדרטה היא פסל מתכת שבו נראות 22 דמויות מטפסות בסולם. "היא מספרת שברגע שהיא שמעה את שני הפיצוצים, התמונה הראשונה שהייתה לה בראש היא של חיילים שעולים לשמיים", מסביר עודד. "כשעיצבו את פסלי החיילים הזמינו את המשפחות השכולות וכל אחת מהן בחרה לעצמה דמות באנדרטה. רק המשפחות יודעות איזו דמות מסמלת את החלל שלהן".
כיום האנדרטה מהווה מרכז תרבות, שבה עודד מעביר בין היתר הרצאות על סיפורו. "זה מרכז חי ונושם. כל מי שמגיע למקום הזה עושה סיבוב בהיכל הזיכרון, שומע ממני על האנשים ומכיר אותם בפנים. הם חיים בתוכי, בסיפור שאני מעביר ובמעשים שאני עושה – מנסה להיות טוב ולעזור לכמה שיותר אנשים".
"הפציעה הפיזית עוברת, אבל פוסט טראומה היא משהו שמתמודדים איתו ברמה היומית", מסכם עודד. "זה שם תמיד. המג"ד שלי אמר לי לא מזמן: 'באנו לשירות קצוב בזמן ונשארנו לכל החיים'".