"אימי הבינה שאני בסכנה ורצתה להציל אותי": ירדנה זלבסקי, ניצולת שואה, לא זוכרת מתי בדיוק נולדה אצלה המחשבה לספר את סיפור חייה דרך רקמה. כן, מלאכת היד שבה יוצרים קישוט על גבי בד באמצעות העברת חוט ומחט הפכה במשך שנים רבות, אחרי שילדיה עזבו את הבית, לעיסוקה העיקרי. היא החליטה כי אין מספיק במילותיה בכדי להעביר בדיוק כיצד היא רואה וזוכרת את התקופה שעברה במלחמה, אז היא נתנה לרקמה לדבר.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
ובכך החלה המחט להוביל את ירדנה במשך תקופה ארוכה שהיא קוראת לה "מתת אל", ודרכה היא הצליחה ליצור תמונות מרקמה שאוגדו לספר, "רקמת חיי". לפני כמה חודשים זכתה ירדנה להוקרה גדולה ומרגשת, והתמונות שלה הוצגו בתערוכה מיוחדת בבית הנשיא.
בתמונה הראשונה, רקמה ירדנה את הבית של סבא וסבתא שלה בצ'כוסלובקיה ליד הנחל, שבו בילתה את רוב חודשי הקיץ שלה כילדה. עוד לא הספיקה לסיים ירדנה את הזיכרון הראשון וכבר זיכרון אחר הוביל את המחט שלה לתמונה נוספת מרקמה, הפעם לזמן המלחמה. בתמונה רכבת ריקה, וירדנה עומדת מצד אחד של אימה ומהצד השני אחותה הקטנה ומישהו לא מזוהה שמפריד ביניהן בגסות.
תמונה זו מתארת במדויק את הרגע שבו הופרדה ירדנה מאימה ואחותה הקטנה על ידי ד"ר מנגלה שבחר בה להגיע למחנה העבודה אושוויץ. בתמונה רקמה גם ירדנה את המשפט שאימה אמרה ואותו היא לא תשכח: "אמא אמרה לקצין הנאצי שהפריד בינינו שיעזוב אותי כי אני רק בת 5", נזכרה ירדנה, "כשלמעשה הייתי בת 16, אך אימי הבינה שאני בסכנה ורצתה להציל אותי. בפועל קרה בדיוק ההפך שאני ניצלתי והיא הלכה אל מותה".
עוד הרבה תמונות ציירה ירדנה על תקופת המלחמה שלא באופן ישיר, אלא בצורה מרומזת שמתארת את הזיכרונות שלה. באחת התמונות מתארת ירדנה את הספסל בביתה שעליו חיכו ברוגע בשבתות שאביה יחזור מבית הכנסת. בתמונה, רואים כבר שהספסל ריק ויש נדנדה שאין אף אחד שישב עליה. בצד משחקי הילדים הפזורים שאין מי שישחק בהם. "תמונה זו היא בעצם רמז לריקנות שהרגשתי בתקופת המחנה", מתארת ירדנה.
ירדנה הגיעה לבדה למחנה אושוויץ בגיל 16. "פתאום מצאתי את עצמי ערומה והורידו לנו את כל השערות", סיפרה ירדנה, "זו הייתה ההשפלה הכי גדולה שחוויתי בחיים שלי. זרקו לנו את כל הבגדים וקיבלתי בגדי אסיר". אחרי תקופה לא ארוכה הודיעו לירדנה ולאנשים נוספים שהיו איתה במחנה שהם עוברים למקום עבודה אחר בגבול גרמניה-פולין, בבית חרושת לחלקי אווירונים.
ירדנה הייתה עובדת מהבוקר עד הלילה ומסתפקת בלחם וחתיכה של מרגרינה ליום. עד שיום אחד הם החלו לשמוע את קולות הירי מתקרבים אל המחנה שלהם והבינו שזו החזית. מאחר והדרכים היו כבר סגורות והרוסים התקרבו, בניגוד לשאר המקומות, את ירדנה וחבריה לא הספיקו הגרמנים להוציא לצעדת המוות. "נשארנו בתוך הצריפים והבנו שהגרמנים מסתלקים", נזכרת ירדנה, "פתאום נכנס מישהו ואומר שהשומר ברח והקצינות הנאציות נעלמו. עד היום אני זוכרת את השקט שהיה שם. קיבלנו את החופש אבל עדיין לא יכולנו לתפוס את גודל השעה. היינו אמורים לקפוץ ולשמוח אבל במקום זה היה שקט מקפיא. היינו המומים ולא היו לנו את הכלים הנפשיים לעכל את מה שקרה".
בתחילת הספר ירדנה בחרה לכתוב את מילותיה של המשוררת זלדה, "לכל איש יש שם". היא סיפרה שבחרה במילים האלו בגלל שלה היו שלושה שמות. שני השמות הראשונים - אדית ואייגה, שניתנו לה על ידי סבתא שלה שלא הכירה. את השם ירדנה היא קיבלה בזכות אחיה הגדול שנכנס לבני עקיבא בגיל 12 והכניס גם אותה לפעילויות כשהייתה קטנה. בבני עקיבא לא הצליחו לפרש את השם אייגה ולכן החליטו לתת לה שם יותר ישראלי. "הצליל מצא חן בעיניי אז נשארתי איתו. אבל בבית לא הסכימו לקרוא לי ככה", היא הוסיפה.
אחרי השחרור ב-1945, בדרך לא דרך, ירדנה ניסתה להגיע לבית שלה. בדרך היא הגיעה לבודפשט. "הייתה שמועה בין הפליטים שמחלקים אוכל, ביגוד וכסף לפליטים של המלחמה. הגעתי עם חברות שלי ובאחד הבקרים ניגשנו לקבל מה שהבטיחו לנו, ואני זוכרת שהייתה חצר גדולה של הקהילה היהודית בבית הכנסת וכבר מוקדם בבוקר היה שם תור גדול ומאחר והייתי קטנה ניסיתי להידחף אבל לא הצלחתי", נזכרה ירדנה.
לדבריה, "לאחר כמה ניסיונות בזמן שאני נלחמת על מקומי, פתאום שמעתי את השם ירדנה, ירדנה, ידעתי שזה מישהו שהכרתי לפני המלחמה והוא הוציא אותי מן השורה והעביר אותי אחרי זה לרשות של בני עקיבא, שהתפקיד שלהם היה ללכת לראות מי נשאר בחיים. מאותו הרגע לא השתמשתי בשם אחר אלא רק בשם ירדנה. הם הצילו אותי ובגללם גם עליתי לארץ ישראל".
"דרך בני עקיבא קיבלתי את אהבת ארץ ישראל, זה היה בשבילי חיים חדשים של תקווה", הוסיפה ירדנה. "אומנם איבדתי את תקופת ההתבגרות שלי שהיא אחת התקופות החשובות בחיי אדם, אבל הייתי עם אחי שניצל והגיע לישראל. זרקתי את כל הרוע שעברתי והחלפתי לאופטימיות ושמחה ולתקווה. והתודעה הזאת שהעם היהודי עבר כל כך הרבה רוע, ירדה, לא נעלמה, אבל לא נתתי לה מקום ובמקום זה הייתה לי שמחת חיים".
לאחר שעלתה לארץ הכירה ירדנה את בעלה ונולדו להם 3 ילדים. ירדנה המשיכה לחיות את חייה בירושלים, שם היא הכירה את מיכל פונדמינסקי שמנחה את קבוצת "בובות וחלומות" יחד עם אביה ברוקנטל-פרידליך, עו"ס ניצולי שואה בדרום ירושלים. מיכל החליטה שהיא מגשימה לירדנה חלום וביחד עם עמותת "דרימרס" הם יזמו תערוכה בבית הנשיא עם התמונות שרקמה. "זו הייתה הגשמת חלום עבורי", ציינה ירדנה, "שווה את כל השעות שהשקעתי ברקמה".
"דרימרס מודה לירדנה על הזכות והכבוד הגדול להגשים את חלומה", מציין אלון לוי, מייסד שותף ומנכ"ל עמותת Dreamers שמגשימה חלומות של אנשים, "המפגש בבית הנשיא היה רגע בלתי נשכח עבור ירדנה ומשפחתה, והוא הוכיח שלא משנה מהו הגיל - אסור להפסיק לחלום לעולם".
קבוצת "בובות וחלומות" פועלת במסגרת תוכניות "קפה אירופה" למען ניצולי השואה. השירות פועל כ-12 שנים בשיתוף עיריית ירושלים, המנהל לשירותי קהילה, אגף הרווחה, המחלקה לשירותים חברתיים מושבות גוננים, ה"קרן לירושלים" ומנהל קהילתי "גינות העיר".
לפניות לכתבת: avivitm@ch2news.co.il