אחים על מלא: עילי ויוני הם תאומים בני 22, שכמו רבים בגילם החליטו להיפרד מהבית במושב - ולעבור לתל אביב. שניהם רצו, כמו כולם, להתחיל את חייהם כעצמאים בדירה משלהם בעיר הגדולה, אבל בסיפור שלהם יש בכל זאת משהו קצת אחר. עילי הוא על הספקטרום האוטיסטי, וסובל בשל כך מפערים קוגנטיביים שמתבטאים בין השאר בקושי בדיבור.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
"עילי לא מדבר מילים כמוני כמוך, הוא מדבר בדרך שלו", הסביר יוני רגב, אחיו התאום של עילי. "מההתחלה, כל הלך הרוח בבית באמת היה איך אנחנו מאפשרים לעילי להביא את עצמו ולפתח את עצמו. אף פעם לא הרגשתי שאני מקבל פחות תשומת לב מעילי, וגם עניין הבושה זה דבר שהיה קיים פחות אצלנו".
ההורים, שולמית ודורון הכירו בארצות הברית. התאומים נולדו בשבוע ה-32 להיריון הראשון, ורק כשהמשפחה החדשה חזרה הביתה הם הבחינו בשוני בין הבנים. תוך חודשיים מרגע האבחון הם ארזו מזוודות וחזרו לארץ, ומיד התחיל "פרויקט עילי". שולמית קראה מחקרים, בדקה שיטות לימוד, נאבקה שישתלב בחינוך הרגיל, והקימה צוות של אנשי מקצוע כדי לעזור לו להביע בדרכים אחרות את מה שהוא לא יכול להגיד במילים.
"לעילי לא היה את המבט בעיניים שהוא מסתכל ישירות. הוורבליות איחרה לבוא אבל מצד שני עילי כן הקדים את יוני בזחילה ובהליכה. אז זה לא היה ברור ורק בגיל שנתיים ו-9 באמת עלינו על הדבר הזה", סיפרה האם שולמית. "הייתה תקופה לא פשוטה של לקבל את זה ולהבין מה זה ולהתמודד. אבל היה ברור לי שזה הבן שלי ואני אעשה הכול כדי לאפשר לו את ההתפתחות הכי טובה שיש".
המשפחה עשתה הכול כצוות, אבל אז, לפני שש שנים, נפטר האב דורון מסרטן, והם נותרו שלושה. "זה בכלל לא היה בתסריט שלי שמשהו כזה יתרחש. אמרתי ליוני: תקשיב, זו לא האחריות שלך. אני אימא שלו ואני איתו באש ובמים, אבל אתה אח שלו, זו אחריות אחרת. יוני אמר: 'תקשיבי, זה אח שלי ואני לא מוותר עליו בשום צורה'".
כשהתאומים סיימו תיכון, יוני התגייס לצנחנים ושולמית התחילה לחפש משהו שימלא לעילי את החלל. שולמית ידעה שעילי אוהב אנשים ואת תחום הקונדיטוריה, ורצתה למצוא דרך שבה הוא יגשים את עצמו בתחום הזה וכך בית הקפה "אצל עילי" יצא לדרך – עד שנסגר בעקבות משבר הקורונה.
"אי אפשר היה לצאת יותר מדי מהבית ואי אפשר היה להסתובב והיינו צריכים למצוא משהו שעילי יוכל לעשות אז עילי שגם ככה צייר הגיע לפה כל יום. ארבע-חמש-שש שעות הוא מסוגל לצייר ברצף", הסבירה שולמית. "ככה שבית הקפה הפך להיות סטודיו לציור של עילי".
מבחינתו של יוני, המגורים עם אחיו התאום הם בגדר חלום שתמיד היה לו. "זה פשוט מעצים אותי בתור בן-אדם, זה עושה אותי בן-אדם טוב יותר. אני חושב שהכלה מוחלטת של החבר'ה האלו בחברה שלנו תורמת יותר לנו כחברה מאשר לאותו בן-אדם ספציפי. זה הרבה יותר פשוט ממה שזה נראה במבט הראשוני, בסך הכול צריך לא להתבייש, לגשת - ומשם השאר כבר יבוא לבד".