חמש בבוקר. הרחובות עדיין ריקים מאדם וכלי רכב אחדים עושים את דרכם בכבישים, בשעה שמזג האוויר הקריר חודר פנימה. אליזבטה (ליזה) גיישיס בת ה-84 כבר מקפלת את השמיכה ועוזבת את המיטה החמימה, מצחצחת שיניים, אוכלת את הדייסה שעמה היא נוהגת לפתוח כל בוקר ולא מוותרת באף יום על הזמן שהיא מקדישה להתעמלות. בזמן שהשמש בשמיים יוקדת, ליזה כבר באמצע היום - קוראת עוד ספר ברוסית באייפד, מבשלת או עולה על האוטובוס, כדי לפגוש את הנינים גם בימי הקורונה ולסייע להם בשיעורי הבית.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
"חשוב לי מאוד להיות עצמאית ואני מנסה להסתדר לבד", היא אומרת בחיוך בריאיון ל-N12. "לעלות לארץ זה הדבר הכי גדול שעשיתי בחיים שלי ואני מאושרת להיות כאן. אני משתדלת בכל יום לבשל, ועוזרת עד כמה שאפשר לנכדים ולנינים שלי. תמיד אמרתי להם: 'אתם צריכים ללמוד טוב, כי אין לנו כסף. אנחנו כמו עולים חדשים. אתם צריכים ללמוד ולסלול לעצמכם את הדרך'". לדבריה, המשפט הזה מלווה אותה עוד מימיה כילדה שגדלה ברוסיה למציאות שבה היהודים נדרשו ללמוד יותר קשה מכולם כדי להתקבל למקום ראוי.
"תמיד אמרתי שאני מפחדת מהבדידות הנוראית יותר מהקורונה"
בין הענווה שמאפיינת את ליזה, ששמחה בחלקה ולא חושבת לרגע על מה שאין לה לבין העצמאות הבלתי מתפשרת, השנה האחרונה שעברה עליה הייתה לא פשוטה בצל הקורונה. "אני כל הזמן צריכה להיות בבית. אני לבד בדרך כלל ואין לי עם מי לדבר. בזמן שהיו סגרים ולא התאפשר לצאת מהבית מלבד צרכים חיוניים, הייתי הולכת לסופר. אמרתי לעצמי שאולי אני צריכה לקנות תפוח, כדי שתהיה לי סיבה לצאת החוצה ולראות אנשים", היא מספרת בקול שבור. "למרות שאמרו לי שזו מחלה קשה, תמיד אמרתי שאני לא מפחדת מהקורונה - אלא יותר מפחדת מהבדידות הנוראית".
למענם - רופאים למען שורדי השואה
נכדתה של ליזה, ד"ר בלה גיישיס-אונגר (37), נשואה ואם לשניים, שעובדת כיום כרופאה בכירה ביחידת מחלות מעי דלקתיות במכון גסטרואנטרולוגיה שבמרכז הרפואי שיבא תל השומר היא אחת מ-600 הרופאים והרופאות, שמתנדבים כיום במסגרת מיזם "למענם", שהוקם לפני פחות משנה - במטרה לספק מענה רפואי לצורכיהם של שורדי השואה בכל מקום בארץ ובכל תחום רפואי, ללא עלות. לאחרונה, בלה מצאה את עצמה ברגע מרגש ביותר כשסבתה ליזה קיבלה טיפול רפואי על ידי מומחית ברפואת עור שמתנדבת אף היא ב"למענם", ד"ר שירן רייס-הוס.
מה הוביל אותך לעמותה?
"סבלתי מפטרת ולא מצאתי לזה פתרון. התורים בקופת החולים היו מאוד ארוכים, הייתי צריכה לחכות חודשיים כדי לקבל מענה רפואי - ולא הייתי מסוגלת להמתין מרוב הכאבים. בלה חיברה אותי ל"למענם" וככה ד"ר רייס-הוס קיבלה אותי מהיום למחר ללא תמורה", מספרת ליזה בהתרגשות. "היא הסבירה לי בסבלנות ועשתה סדר בדברים עם הרבה אמפתיה ואדיבות".
מאחורי היוזמה שקרמה עור וגידים באפריל 2020 עומדת ד"ר תמרה קוליץ, מומחית ברפואה פנימית, שפגשה בתקופת ההתמחות שלה קשישים רבים וביניהם גם ניצולי שואה, שאושפזו במחלקה הפנימית - ובכך נחשפה לקשיים שלהם ולסיפורים האישיים שאצורים בהם. לאחר ששמעה ממקור ראשון על "הנפילה בין הכיסאות", שמביאה להזנחה רפואית מתמשכת - החלה ד"ר קוליץ לערוך ביקורי בית בהתנדבות אצל ניצולי שואה, אלא שבשלב מסוים היא לא הצליחה לעמוד בעומס. "מגפת הקורונה הגבירה את המצוקה ועומס הפניות שהגיעו אליי גדל, כך שלא הצלחתי לתת מענה לכולם. פניתי לחברותיי בקבוצת הרופאות בפייסבוק והצעתי שנקים יחד מערך רפואי ייעודי עבור שורדי השואה. ההיענות הייתה מפתיעה ומרגשת, ותוך ימים ספורים התגייסו בהתנדבות מאות רופאים", היא מספרת על הרגע שבו החלום הפרטי הפך למציאות.
כיום כבר לא מדובר במענה פרטני מזדמן - אלא בעמותה מסודרת ("למענם" מבית "שותפים לחיים") שהצמיחה מערכת מאורגנת, שיש לה את היכולת לספק מענה לכל ניצול שואה שזקוק לטיפול רפואי ואינו מקבל אותו. "היעוד שלנו הוא להעניק רפואה איכותית, זמינה, אישית וללא עלות לכל שורדי השואה בישראל. צוות המוקד שלנו מקבל את הפניות הטלפוניות, 'משדך' לכל פנייה רופא בעל מומחיות מתאימה ומתאם תור למרפאה, ביקור בית או יעוץ טלפוני - לפי הצורך הרפואי", מסבירה ד"ר קוליץ.
"התחילו להפגיז מהאוויר כשהייתי בת חמש ופחדתי מאוד"
ליזה נולדה באוקראינה שנים ספורות לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה ולרגע לא עזבה את המסורת היהודית. כשהחלו זוועות השואה מלאו לה רק חמש. אז היא הייתה בדרום רוסיה עם שני הוריה ויומיים לאחר שהחלה המלחמה - כבר יצאו השלושה מקישינב לכיוון סנט פטרבורג שבצפון-מערב רוסיה, שם התגוררו סבא וסבתא שלה. "חשבנו שעוד מעט תיגמר המלחמה ונחזור הביתה. לא לקחנו איתנו מוצרים שמתאימים לחורף, כי מזג האוויר היה נעים", נזכרת ליזה.
"כשהנאצים התקרבו למקום, סבא וסבתא אמרו שהם היו טובים אלינו במלחמת העולם הראשונה, אז אנחנו יודעים להסתדר איתם והם החליטו להישאר". וכך, מצאה את עצמה ליזה במשך כל התקופה החשוכה הזו נמלטת ממקום למקום יחד עם אימה, שתי דודותיה ובנותיהן במטרה אחת - לשרוד למרות הקשיים הרבים שניצבו בפניהן.
מרגישה שאיבדת את הילדות שלך?
"הייתי אז בת יחידה, בת חמש ופחדתי מאוד. יש לי עדיין בראש את התמונות של הנאצים מתחילים להפגיז מהאוויר. בילדות שלי מעולם לא היה לי משחק וגם לא בובה. כל הזמן ברחנו וברחנו ממקום למקום".
לאן המשכתם אחרי שנפרדה דרככם מסבא ומסבתא?
"משם הגענו לעיר סמוכה ואחרי זה ברחנו לקזחסטן, ושהינו שם במשך תקופה בחורף. השלג לא הפסיק לרדת בכמויות ולא יכולנו לצאת מהעיר. לא היה לנו כלום, בעיקר סבלנו מרעב כבד וממחלות. ב-1943 כבר היינו בהרי אורל והאחות הקטנה של אימא שלי שרק התחתנה גילתה פתאום שהיא בהיריון - וזה הפך את כל מה שעברנו לעוד יותר מורכב. היינו חסרות כל בנוודות ושרדנו בדוחק - בזמן שאימא שלי פחדה שיפגעו בנו, כי אבא שלי היה קצין".
הכאב המשיך אחרי המלחמה
עם סיום מלחמת העולם השנייה, ליזה הייתה בת 10 וחיה בעיר סברדלובסק עם אימה, שתי דודותיה ובנותיהן, שקיבלו לידיהן מכתב שכתבו השכנים של סבא וסבתא. את האופן שבו נפתח המכתב היא אומנם לא זוכרת, אך את התמונה המצערת של הדמעות שזלגו מעיניהן - ליזה לא מצליחה לשכוח. "השכנים כתבו שהם קיבלו את הבשורה על המוות שלהם, וברגע שאימא והדודות שלי התחילו לקרוא את המכתב - הן פרצו בבכי", היא תיארה כשהעצב נראה בעיניה. "אי אפשר לתאר את עוצמת הכאב. אני עד היום לא יודעת היכן בדיוק הם מצאו את מותם. גם היו לי שלוש דודות שנהרגו - לכל אחת מהן היו שלושה ילדים ובני זוג, שגם הם איבדו את חייהם".
אם נדמה היה שהאנטישמיות ברוסיה חדלה עם השנים, ההפך הוא הנכון. המילים הקשות שנאלצה ליזה לשמוע כבר בגיל צעיר ממשיכות להתנגן בראשה, לצד היחס המבזה שספגה וחרוט היטב בזיכרונה כטראומה - גם אחרי שנים ארוכות. "כשאימא קנתה לי מעיל יפה שלבשתי לבית הספר, כולם אמרו: 'הנה היהודיה עם המעיל הזה'. בשלב מסוים אימא התחילה לתפור לי בגדים, כי לא היה לנו כסף לקנות כלום - אז הלכנו עם מה שיש".
הפגישה עם המוות בקבר האחים
בשנת 1946 שבה ליזה עם אימה בפעם היחידה בחייה לכפר באוקראינה שבו נקטעו חייהם של רבים מבני משפחתה שנהרגו. נסיעה לעיירה אחת שליזה לעולם לא תשכח מנסיבות מצערות מכל. כזו שהצמחייה הירוקה בעונת האביב הייתה בה מזויפת וגם השמש המחייכת שנראתה ברקיע הייתה שקרנית. "אימא שלי התיישבה ליד קבר אחים ענק, שבו נרצחו למעלה מ-3,000 בני אדם. היה חם באותו היום וכל העצמות יצאו מהבור והחלו להתפזר ברחבי הכפר. שתינו עמדנו ליד הקבר ואימא מיד החלה לבכות. פתאום הבחנו בשכנים מסתכלים עלינו במבט מוזר ואומרים: 'מה זה? עוד נשארו יהודים'. מאז אף פעם לא חזרתי לשם".
עם סיום לימודיה בתיכון, החלה ליזה ללמוד באוניברסיטה ברוסיה מערכות קשר ולאחר שסיימה את התואר הראשון, המשיכה לתואר השני. "נשארתי שם, כי בבית לא היה לי מקום ללמוד. חיינו בתנאים איומים בדירה משותפת עם עוד שכנים. ישנתי עם אחותי הקטנה באותה מיטה שלידה היה שולחן וארון, מעבר לזה היינו חסרי אמצעים". שם היא הכירה את מנדל ועם סיום הלימודים - השניים נישאו ובהמשך נולד בנם דרגורי.
"חליתי בסרטן השד ובעלי קיבל אירוע מוחי"
מאז ילדותה, ספגה ליזה בבית את האהבה לציונות, וכך מצאה את עצמה נאבקת ב-1977 כדי שיאפשרו להם לצאת מרוסיה ולעלות לישראל. אולם, הם קיבלו סירוב מוחלט והחלום שלה כמעט התנפץ. "הבן שלי כבר היה בן 18 ולמד תקשורת באוניברסיטה, ואחרי שסיים את הלימודים בשנה הראשונה - הוא נשלח לרצות שנתיים בכלא כאסיר ציון".
איך זה השפיע עלייך?
"בכיתי מהרגע שהתעוררתי בבוקר והלכתי לעבודה, בדרך וגם כשהגעתי הביתה. לא יכולתי לתפקד ואחרי זה חליתי בסרטן השד. שנה אחרי זה גם בעלי היה חולה וקיבל אירוע מוחי".
רגע משמח אחד זכור לה מאותם ימים - החתונה של בנה בבית הסוהר. "לפני שהוא נאלץ להיכנס לשם הוא ביקש להתחתן, אז הרשו לי ולבעלי להגיע ולעמוד בזמן הזה בחוץ. לא נתנו לאיש להיכנס פנימה", היא מספרת בדמעות. "זה היה טקס צנוע של העירייה, שבו היא העניקה לו זר והוא נתן לה פתק מבלי שאף אחד ראה - והיא שמה אותו בפה, כדי שלא יחטוף עונש. מאז שיצא משם, הוא אף פעם לא דיבר על זה".
"הגענו לארץ בלי אפשרות להתחיל את החיים"
בעת שדרגורי יצא מהכלא, נולדה בתו בלה ובשנה הזו עברה ליזה ניתוח מורכב בעקבות מצבה הרפואי שהדרדר. למרות זאת, הם לא הרפו מהחלום הציוני לעלות ארצה - עד שבשנת 1987 אפשרו לכמה משפחות שבהן סבלו ממחלת הסרטן לצאת מרוסיה. כך, בגיל 51, ב-21 ביוני באותה שנה, דרכה בלה יחד עם בעלה, בנם, אשתו של דרגורי והבת שנולדה להם - לראשונה על אדמת ארץ הקודש.
מה ציפית לראות בישראל?
"לא ידעתי כלום על הארץ. בזמנו לא היה אפשר למצוא מידע על ישראל - מלבד השידורים של קול ישראל".
לישראל הם הגיעו חסרי כל ונאלצו להתחיל את חייהם מאפס. "שללו מאיתנו את האזרחות הרוסית ונתנו לצאת רק עם 90 דולר לאיש. לא היו לנו חסכונות או אפשרות להתחיל את החיים מנקודה מסוימת ולא הכרנו כאן אף אחד". לכך נלווה גם הקושי בקליטת השפה בגיל מאוחר, אך ליזה לא הרימה ידיים והתעקשה ללמוד.
בשנתם הראשונה בארץ, ליזה עבדה יחד עם בעלה בתחום ההנדסה, אלא שאותה חברה פשטה רגל תוך זמן קצר. בסופו של יום, היא מצאה את עצמה עובדת כמנקה וכמטפלת עד שהגיעה לגיל הפנסיה. בינואר 2017 מנדל נפטר בשנות ה-80 לחייו מהתקף לב, בתום התמודדות קשה עם מחלת ריאות כרונית ושחפת בירך - ובכך נותרה ליזה אלמנה שחווה את הבדידות על בשרה.
מחנכת למצוינות ודואגת לנינים מגיל חודש
על אף החינוך הרוסי הנוקשה והאופי הקריר שעליה גדלה ליזה, מספיק לשמוע אותה מדברת על המשפחה שגידלה כדי להבין שהיא אוהבת אותם אהבת נפש. בכל הזדמנות היא טיפחה את נכדיה וסייעה להם בלימודים, וכעת היא ממשיכה בדרך הזו - ומחנכת גם את ניניה למצוינות. "היא מוציאה את הבן הגדול שלי מבית הספר ומלמדת אותו חשבון, וגם לבן השני היא עוזרת בהבנת הנקרא. מגיל חודש היא דואגת להם".
הודות לקשר הייחודי שנרקם בין השתיים, שאבה בלה מליזה חלק מהערכים הייחודיים שמאפיינים אותה והיא משתדלת להמשיך את הדרך שהתוותה: "לקחתי ממנה את כל החתירה למצוינות, את אהבת הארץ והאהבה לקשישים - ובגלל זה הלכתי להתמחות ברפואה פנימית כדי לעזור לאנשים מבוגרים".
לא יודעת להשתמש בזום ומתקשה להתמצא ברחוב
על אף החוסן של ליזה, היא מתמודדת באופן יום-יומי עם כאבים ברגל ובגב, ואף סובלת מפריצת דיסק. "יש סבסוד לתרופות ואני עדיין מוציאה לא מעט כסף וחיה מקצבת הזקנה. לא מזמן עברתי להתגורר ברמת גן וגם להתמצא לבד ברחוב זה לא קל". לכך אף נלווה המצוקה שלה מאי ההנגשה לקשישים ומהפער בטכנולוגיה: "אני לא יודעת להשתמש בזום, אפשר למצוא דרכים להנגשה".
ליזה, כשמה שמסמל אושר, פועלת מאז שהיא זוכרת את עצמה בכל הזדמנות כדי לשמח אחרים ולתרום לקהילה. היא עושה זאת מבלי לחפש תמורה או לספור את השעות, כמו יהלום נדיר שלא מאבד את הברק והניצוץ שלו גם אחרי שנים. "במשך עשור התנדבתי בביטוח לאומי ועזרתי לרוסים ולקשישים, הייתי מתרגמת להם ועוזרת במה שהם צריכים". בהמשך, היא הצטרפה ל"עמך" (המרכז ישראלי לתמיכה נפשית וחברתית בניצולי השואה ובני משפחותיהם) - ושם עשתה כל שביכולתה כדי להושיט יד עד שפרצה הקורונה.
וכמו ציונית אמיתית, היא משננת שוב ושוב באוזניהם של סובביה: "למרות כל הקשיים, מדינת ישראל היא הנס הכי גדול שקרה לעם היהודי. זו זכות להיות בארץ". כמי שכל חייה מצאה את האושר גם ברגעים שהייתה קרובה מלאבד תקווה, אין מוטו שמאפיין אותה יותר מאשר 'איזהו עשיר - השמח בחלקו'. "חשוב לעזור לאחרים ולהיות רגועים. תהיו שמחים במה שיש, לא צריך לבקש דברים עד השמיים".
מוקד ‘למענם’ פועל בימים א'-ה', בין השעות 9:00-13:00 ו-15:00-19:00, בטלפון 3191* (המוקד אינו מוקד חירום רפואי). לחצו כאן לכניסה לאתר