בחודשים האחרונים רבים הרגישו שההורים שלהם לא אותו הדבר - הכאבים קצת יותר חזקים, תחושת הדכדוך עולה ולעיתים שיחות הטלפון ממוקדות. לפי מומחים ומחקרים בעולם, לריחוק החברתי ולבדידות יש השלכות דרמטיות על המצב הנפשי והפיזי של האוכלוסייה המבוגרת, "אלו תהליכים שבדרך כלל לוקחים זמן, חודשים ארוכים ואפילו שנים, ועכשיו בתקופת הקורונה קורים באופן מואץ", הסביר אחד המומחים.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
פגשנו ארבעה קשישים: דניאלה, כוכבה, שלמה ואילנה. כולם מעל גיל 75, חיים לבדם ומתחילת הקורונה מצאו את עצמם בריחוק חברתי שנכפה עליהם. בדיקת חדשות 12 יחד עם ארבעתם בדקה כיצד הבדידות משפיעה עליהם. בליוויו של ד"ר יורם מערבי, מומחה לגריאטריה ושיקום בבית החולים הדסה, בוצעו בחודש האחרון מבחנים פשוטים ליישום שמוכרים ומוסכמים בעולם הרפואי, באמצעותם בדקנו את המרואיינים לפני ואחרי הסגר השני.
כבר שמונה חודשים שמיטל תמיר ואחיה רואים כיצד אימם דניאלה הולכת ונעלמת. היא גרה בבית אבות משום שהיא זקוקה להשגחה רפואית צמודה ומאז הקורונה בני המשפחה מורשים לביקור שבועי קצר של פחות משעה והיא לבדה. "אני כבר לא מזהה את אימא שלי", סיפרה מיטל תמיר בעצב ."זה כבר לא אותו אדם. אם קודם היא הייתה מתקשרת ומתעניינת ומה שלומכם ובואו ניפגש ובואו - זה נעלם. זו אווירה מדכאה, אני רק חושבת על ראש השנה, מה יהיה?", . נהיה פה ונתחיל להזיל דמעות?".
בכאב רב היא המשיכה: "יש הידרדרות בכל תחום גם בחיוניות ובתקווה. היא כמעט ולא מתעניינת בנו ואני אומרת את זה בכאב רב". גם שלמה הרגיש שמשהו השתנה אצלו בתקופה האחרונה: "אני מרגיש שבאמת הזיכרון שלי נחלש, דבר שאני צריך, אני צריך לרשום ולשים את זה על המקרר שאני לא אשכח".
"אני כבר לא מזהה את אמא שלי"
המבחן הראשון שעברו ארבעת הקשישים בודק את הזיכרון והתפיסה המרחבית. ד"ר מערבי ציין בפני הקשישים שלוש מילות עצם: כדור, דגל, עץ. לאחר מכן הנבדקים התבקשו לצייר שעון אנלוגי עם מחוגים שיראה את השעה 11:10. כשיסיים לצייר יתבקש לחזור על שלושת המילים שנאמרו בתחילת המבדק. קושי בציור השעון או בזכירת השמות יעיד על בעיות קוגניטיביות ברמות שונות. ארבעתם עברו את המבחנים שלפני הסגר בהצלחה.
אחרי כמעט חודש של סגר חזרנו אליהם והם עברו את המבדקים שוב. למרות תקופת הבדידות הממושכת, לא חל שינוי במבחן של כוכבה לאחר הסגר. אצל אילנה גם לא היה שינוי בתוצאות לאחר הסגר, אבל אצל דניאלה השינוי כבר היה ניכר. השעון שהיא ציירה בתקופה שאחרי הסגר היה מבולגן לחלוטין ובפירוש שעון לא תקין. המסקנה של המומחים הייתה שמדובר בפגיעה קוגניטיבית שמתבטאת בהפרעה בתפיסה המרחבית, והפגיעה הזאת היא תוצאה של הבדידות.
המבחן השני שעברו הקשישים בחן את המצב הפיזי שלהם. הם היו צריכים לעבור מרחק של שלושה מטרים והמומחים מדדו את הזמן שלקח לכל אחד מהם להתרומם, לצעוד, לחזור חזרה ולהתיישב במקום. לאורך הזמן של ההליכה יש משמעות על מצבו של הקשיש. כבר שמונה חודשים שבחסות המגפה אנחנו כולאים את האוכלוסייה המבוגרת בישראל, מנסים להגן עליהם מפני הקורונה ולא לוקחים בחשבון איך אנחנו מדרדרים אותם לאיטם.
זה לא רק הקשישים בבתי האבות, כמו דניאלה, שכבר חודשים ארוכים כלואים שם, אלא גם קשישים כמו אילנה או שלמה, שחיי החברה היו מה שהחזיק אותם. אנשים שיצאו להצגות, לטיולים, לקפה קבוע עם חברים ועכשיו חודשים ארוכים הם בבית. ואלו חלק מהפתרונות: פעילויות זום יומיות, שעות טיפול נוספות, הרחבת ביקורי המשפחות בבתי האבות. צריך לזכור שחייבים לשמור על המבוגרים ולא רק מהקורונה – אלא גם מהבדידות.