"יאללה, שמח, קריית ארבע! תושבים יקרים!": זו הקריאה, עם מבטא צרפתי קל, שמלווה אמבולנס אחד מיוחד ברחובות קריית ארבע. שמה של הנהגת כבר הולך לפניה: התלווינו ליום "שגרתי" בדרכים עם יעל דרמון, שמסתובבת ודוגמת – עם ערכת הגברה. כשהיא מתמגנת היא מסבירה: "אני תמיד אומרת לילדים שלי שיגידו לנכדים שסבתא מתחפשת ל'טלטאביז'".
יעל, בת 50, עלתה לארץ לבד לפני 31 שנה: "אני גרה בקריית ארבע 28 שנים, אני הרבה יותר שנים בארץ לעומת צרפת אבל המבטא לא הולך", היא מודה. היא אם לחמישה וסבתא לשלושה, ומגדלת את בתה הצעירה בת התשע כאם חד הורית: "אני עם ילדה בבית כל הזמן".
בתקופת הקורונה יעל מסתובבת בין הבתים ואוספת דגימות: "סיכמו עם מד"א שכל המתנדבים פה של קריית ארבע ייקחו בדיקות קורונה עם המועצה כדי לעזור לתושבים כדי שיקבלו תוצאות מהר יותר". בכל יום לאחר העבודה היא נוסעת עם הדגימות למעבדות בירושלים: "בכל יום, לא משנה באיזו שעה".
"עושים שמח לתושבים שסגורים בבית"
היא לא מסתובבת לבד ברחובות קריית ארבע לאסוף דגימות: הפעולה הרפואית הופכת למסיבה גדולה ברחוב. "המועצה החליטה שהולכים לשמח את התושבים שנשארים סגורים בבית", היא מסבירה. "אני בשמחה תמיד מתנדבת לנהוג באמבולנס כי כולם במרפסות עם מוזיקה, רוקדים ושמחים – הנוער והמועצה עושים להם שמח".
יעל מספרת כי הייתה בין הראשונות באזור שנכנסה לבידוד עם תחילת ההתפרצות בישראל - ומיד לאחר מכן החלה לאסוף דגימות. אם לא הייתה עולה על הכביש, הליך קבלת התשובות היה מתארך: "אנחנו יכולים לתקתק את זה למען התושבים תוך כמה שעות. מאוד חשוב לנו שהדגימות יגיעו אלינו לפני שבת, מאוד חשוב לנו שהתוצאות יגיעו במוצ"ש או בראשון בבוקר כדי שהתחלואה לא תמשיך ככה".
רגע אחד בחיי המשפחה דחף אותה להגשים חלום ילדות ולהפוך לנהגת אמבולנס: "לפני חמש שנים קרה אירוע לבת שלי, כשהייתה בת 4 - היא קיבלה פרכוס באמצע הלילה והרגשתי חסרת אונים. הרמתי אותה והתקשרתי למוקד אבל לא ידעתי מה לעשות כדי לעזור לה". בעקבות טיפול תרופתי, המשבר הרפואי חלף - וכאשר פתחו במועצה קורס משותף עם מד"א, היא החליטה שהיא לא מוותרת: "אמרתי 'זה הזמן' והגשמתי חלום".
הריחוק מהנכדים - והאהבה לקריית ארבע
"זה היה החלום שלי, חלום חיי להיות מתנדבת במד"א", היא מודה. במשך שנים רבות אחד משכניה היה נהג אמבולנס והיא ראתה כיצד הוא עוזר לאנשים: "היה לי דחף - להציל חיים, לעזור לאנשים. לתת ככה זה דבר מאוד יפה וזה למען הקהילה. אני אומרת שאם אני יכולה לתת מעצמי ככה, זה לא עולה כסף וזה עושה טוב בנשמה - אתה נותן מעצמך כדי לעזור לאחר".
האם והסבתא העסוקה זוכה לגיבוי מלא מהבית: "הילדים שלי מאוד גאים בי, תמיד חינכתי אותם שכל מה שיש לנו אנחנו יכולים לתרום". יעל לא מתחרטת על השינוי בגיל 48: "זה חלום, הלכתי להיות תלמידה כמו נערה בת 18. ממש למדתי מילד בן 17 וממישהו בן 50, אני מכל אחד יכולה ללמוד. אם יש לך מטרה ויש לך חלום אז שום דבר לא יעצור אותך".
היא עובדת בבוקר ומתנדבת אחר הצוהריים: "בתפקיד שלי אני מזכירה בקופת חולים מאוחדת. סיימתי קורס של חובשת ונהגת אמבולנס לפני שנתיים ומתחילת הקורונה אני מתנדבת למען התושבים בבדיקות קורונה. אולי בזכות זה פחות חולים מאומתים יסתובבו לנו פה בחוץ".
מה הביא אותך לגור בקריית ארבע?
"אידיאולוגיה, זאת הארץ שלנו וחשוב שמתיישבים, צריך להתיישב בכל מקום בארץ. יש פה את מערת המכפלה ואת האבות, גידלתי את הילדים שלי כאן. זו אהבה למקום, מקום קטן חמוד כזה".
את לא מפחדת? המשפחה בצרפת דואגת?
"אני לא מפחדת, מתרגלים. גם המשפחה בצרפת מתרגלים".
יעל מספרת שגם חלק מבני משפחתה עשו עלייה בעקבותיה. בתור אם לחמישה וסבתא לשלושה, גם לה הקורונה שיבשה את חיי המשפחה: "לפני כן הייתי רואה את הנכדים פעם-פעמיים בשבוע, אני כבר שלושה וחצי חודשים לא ראיתי אותם, קצת בוואטסאפ אבל לא ממש. בגלל החשיפה שלי לחולים לא רציתי - זה הקושי". אפילו כשהחזיקה את הנכד שנולד לפני שלושה וחצי חודשים, עשתה זאת עם חלוק וכפפות.
"לא קל להיות פה נהגת אמבולנס", היא מודה - אך לא מהסיבות שהייתם עשויים לחשוב: "ראיתי הרבה אירועים לא נעימים. יש הרבה תאונות דרכים. ברוך השם בזמן האחרון לא היו פיגועים, יש יולדות - יש לידה כל יומיים". גם לידה עשויה להפוך לאירוע מורכב, כשבית החולים הקרוב ביותר הוא בירושלים: "התושבים מתקשרים אלינו ואנחנו יוצאים, אנחנו פה כדי לעזור להם".
באזור הנפיץ שבו היא מתנדבת, יעל מטפלת בכל מי שנזקק לעזרה - ישראלי או פלסטיני: "חייבים לתת מענה, זה לא משנה אם זה ערבי או יהודי - מי שצריך עזרה אנחנו עוזרים". על הערכים שמכווינים אותה היא מספרת: "מאוד מרגש שאני יכולה לעזור לאנשים, זה מאוד מרגש במיוחד שזה לקהילה של קריית ארבע - אני מאוד אוהבת את התושבים, אני מכירה הרבה מהם. אם אני יכולה לעזור לאנשים בסבר פנים יפות ואולי זה מקל על הכאב אז בשמחה".
יכול להיות שאת מכורה לאקשן?
אני 'היפרית', הרבה פעמים 24 שעות לא מספיקות לי עם כל מה שיש לי לעשות. ברוך השם, הקדוש ברוך הוא נותן לי את כל הכוחות להספיק את כל מה שאני מספיקה לעשות ביום. אני שומעת אנשים שאומרים לי 'ואי, איך את עושה את זה?', לא יודעת - זה נותן לי כוח, מה שמפעיל אותי זה שאני עוזרת לאנשים. אולי אני מכורה לאקשן".
אין לך חיים משעממים
"לא, ברוך ה'! שתמיד אני אצליח לעשות כל מה שאני יכולה".
"מפריע לי הזלזול בהנחיות"
על מצב הקורונה ביישוב היא מספרת: "היינו אדומים איך שהסגר השני התחיל. בזכות הדגימות והסגר ואנשים שהיו יותר מודעים והמועצה שהפעילה מערך מאוד גדול זה ירד, וכבר שבוע שחזרנו להיות ירוקים. קראנו כולנו לתושבים להיבדק בלי הפניה עם פיקוד העורף, מד"א והמועצה וגם אני הייתי שם כדי לעזור. אני חושבת שלאט לאט אנשים הבינו שאי אפשר להתנהג ככה בלי לשמור, לחשוב שזה יעבור".
יעל לא רואה סתירה בין התפיסה הדתית לבין הצורך להישמר: "אנשים היו אומרים לי 'מה, אין לך אמונה?' יש לי אמונה אבל אני חייבת לשמור על השני. אני חושבת שחייבים לעשות הכל שהמחלה תלך, לשמור על עצמנו - מרחק, לשים מסכות, ניקיון". למרות האהבה וההיכרות החמה עם התושבים, היא מודה: "הישראלים לא ממושמעים, מפריע לי הזלזול בהנחיות - אני יודעת שזה לא סתם שפעת, אנשים נדבקים שוב וגם צעירים קיבלו את זה קשה".
במהלך העבודה היא נזכרת במקרה אחד, כואב במיוחד: "יש אדם מבוגר מקריית ארבע שהיה מאוד עצמאי למרות הגיל שלו, הוא היה בן 89, הוא היה בריא. הוא לא יצא מהיישוב, הקפיד לשים מסכות אבל כן הלך לתפילות ולסופר - בסוף הוא חלה ונפטר וזה מאוד כאב לי. אני אומרת שיכול להיות שאם בכל המקומות שהוא הסתובב אנשים היו שומרים קצת יותר, הוא היה יכול לחיות עוד כמה שנים. זה כואב לי".
הילדה לא כועסת?
"היא מבינה ואם היא צריכה משהו אני גם פה בשבילה. בשמחת תורה כשיצאנו עם האמבולנס אז היא הייתה בחלון. קראתי לה דרך הכריזה "עטרת, מה נשמע"? אז היא מאוד שמחה. הם מאוד גאים בי ואני שמחה שהם מקבלים את זה ככה".
את מרגישה צעירה?
"כן, בכל זאת יש לי שני ילדים נשואים אבל כן אני מרגישה צעירה. יש לי כוח. אני מספיקה לעשות שיעורי בית עם הילדה ולשבת עם החברות, טוב לא כל כך עכשיו עם הקורונה, אבל כן מספיקה להקדיש זמן לכל אחד".
היא לא מתרגשת מפער הגילים עם המתנדבים האחרים: "אני לא חושבת שאני יוצאת דופן. בעוד כמה שבועות אני מתחילה קורס חובשים בכירים". את המחויבות וההתנגדות היא מגדירה כ"תחושת שליחות" - ויוצאת לעוד משמרת, עם חיוך.
