הקורונה הכלכלית ממשיכה לרסק משפחות שלמות בישראל ומי שנמצאים במצוקה אולי הגדולה ביותר אלו הם העסקים הקטנים. רמי רחמני, בעל קונדיטוריה קטנה בערד, סיפר בדמעות כיצד האולמות סגרו את דלתותיהם והוא נשאר חייב מאות אלפי שקלים לספקים. "לא רציתי לשמוע אף אחד, לא לדבר עם אף אחד. פשוט ישבתי בבית, לא מצאתי את עצמי".
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
הדרך של רחמני כבר הייתה סלולה, אחרי שהוא ואשתו החליטו ללכת בעקבות החלום ולהקים קונדיטוריה קטנה. הם מכרו את הבית שלהם בבאר שבע, עברו לערד עם הילדים והקימו את העסק שלהם - "פטיסייר". יום-יום היה נוסע ומחכה לבעלי אולמות מחוץ לדלת, להציע להם את קינוחיו, עד שלאט לאט בנה את העסק, ובשנה האחרונה כבר עבד עם יותר מ-20 אולמות באזור.
"במקום לקחת את הרווחים ואת המשכורת, הייתי עובד 3 שנים כמעט חינם", סיפר רחמני, "במקביל הייתי עובד בערב בשירות במלון. התחלתי לעשות מזנונים, דוכנים, מאולמות עברתי גם דרך קייטרינגים למפעלים, הייתי מספק סחורה למפעלים".
אבל במרץ הגל הראשון של הקורונה התפשט במהירות בארץ, ובעקבותיו גם עסקים רבים שאיתם עבדו סגרו את שעריהם. "ביום חמישי שמעתי שיש קורונה ומתחיל סגר ובלגן. באותו היום התחלתי לקבל כבר ביטולים מכל הצדדים, אם זה אולמות או הזמנות פרטיות, ככה נשארתי עם כל הסחורה. ביום ראשון כבר הודעתי לעובדים שלא יצאו בינתיים לעבוד. כאן כבר הייתי במשבר. לא רציתי לשמוע אף אחד, לא לדבר עם אף אחד. פשוט ישבתי בבית, לא מצאתי את עצמי".
3 חודשים הוא ישב בבית, בלי יכולת לעשות כלום. הטלפונים מהבנקים ומהספקים התחילו להגיע והחובות נערמו לרבע מיליון שקלים. בחודש מאי הוא כבר נאלץ לסגור את המפעל הקטן שלו והעביר את המכונות וחלק מהציוד לחצר הבית בערד. במקביל, החל לעבוד במשמרות ערב במאפיה בשופרסל, גם כדי לייצר הכנסה אבל גם כדי להישאר קרוב לעשייה שהוא כל כך אוהב.
"ידעתי שאם אני אתבע את כל מי שעבד איתי - אני אאבד אותם. פניתי למדינה חשבתי שנקבל איזה עזרה. מצאתי את עצמי חסר אונים, לא יודע איך לצאת מהמצב הזה. הגעתי לשלב שהבנתי שאני צריך בגיל 50 עוד פעם לצאת החוצה כדי למכור את הבית, להחזיר את המשכנתא, ומפה אם מזדמן לשלם לספקים, כדי שנוכל להסתכל להם בעיניים".