"תתפלא לשמוע, כל שנה אני יותר ויותר זקן": טיפוס מצוקים הוא ענף ספורט יוצא דופן שמשלב כושר גופני, גמישות, וגם מלחמה בפחד גבהים. זה סוג של פאזל שצריך לפתור עם הרבה שרירים, מוח וקור רוח. עם זאת, כפי שמוכיח אנדראה ענתי בן ה-88 - אין מדובר בענף לצעירים בלבד. דני קושמרו יצא לטפס עם ענתי בשמורת הטבע עין פרת שבמדבר יהודה וגילה מטפס גדול - ואדם גדול עוד יותר.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
סיפורו של ענתי החל בפירנצה, שם נולד והיה עוד ילד איטלקי נמרץ ושמח, עד שלפתע השמיים התקדרו עליו ועל העולם. "ב-1938 נולד לי אח קטן, ואני רואה שכל העיר מקושטת בשטיחים מהמרפסות", סיפר. "הכול... ואני אומר: 'וואלה, כל העיר יודעת שנולד לי אח קטן וחוגגים'. מסתבר שבאותו היום היטלר מגיע לפירנצה, פוגש את מוסוליני, והם חותמים על הסכם ציר רומא-ברלין. ואני אומר – 'מאיפה כולם יודעים שנולד לי אח קטן?'".
ואז, כשהנאצים פלשו לאיטליה, משפחת ענתי נאלצה לברוח ליערות. העצים הירוקים הקסומים של טוסקנה הפכו למקום מקלט. "לילה אחד שמענו נביחות כלבים של הגסטפו שבאו לחפש, שחזר. "בטח איזו הלשנה, אמרו שביער ההוא התחבאה משפחה של יהודים. היינו בטוחים שזה הסוף שלנו, אני, שלושת אחיי וההורים".
"פתאום התחיל לרדת גשם, וזה הפך לגשם חזק, וחוש הריח של הכלבים הלך לאיבוד עם כל הזרימות", המשיך ענתי. "ואז שמענו את הנביחות מתרחקות והבנו שהם מוותרים. זה נס. זה ממש בגדר נס". גישתו המיוחדת לחיים של ענתי סייעה לו לעבור את המלחמה: "זאת הייתה תקופה נהדרת. היינו ביער, שיחקנו ברובין הוד, ואני אספתי פטריות. היינו שם כולנו ביחד. לי היה כיף בשואה".
"מי שלא עשה את זה לא יודע איזו הרגשת חופש"
מצוק "אל קפיטן" בפארק יוסמיטי שבקליפורניה הוא ה"מכה" של המטפסים. חלקם מטפסים אותו במשך ימים ארוכים, כשבלילה הם ישנים על אוהל שתלוי על הסלע. אלכס הונולד, התפרסם בסרט "פרי סולו", לקח את הטיפוס לקצה וטיפס את המצוק האנכי בן הקילומטר בלי שום חבלים, בלי שום אבטחה. גם ענתי טיפס ככה פעם.
"מי שלא עשה את זה לא יודע איזו הרגשת חופש, איזו שליטה על העולם", סיפר ענתי. "אלא שבני בכורי אשר אהבתי ראה אותי לפני 40 שנה, בלי אבטחה. חזרתי למטה והבן אומר לי: 'אני רוצה להשביע אותך שלא תעשה את זה אף פעם'. ומאז אני לא עושה".
למה טיפוס?
"על כל דבר שאוהבים אתה יכול להגיד למה. אני נהנה לנגוע בקיר. בפעם הראשונה שטיפסתי הייתי כבר מבוגר. התחלתי בגיל 44 וברגע שנגעתי בקיר הבנתי שלבן אדם לא יכולים להיות שני תחביבים, הוא חי רק פעם אחת. זה התחביב שלי. אני פשוט אוהב לטפס. הבנתי שהייתה לי ילדות עשוקה בלי הענף הזה".
"האדם הקדמון שאהב לטפס, הוא טיפס יותר טוב מאחרים. ואז הוא ברח מהדוב, הוא טיפס על עצים וקטף פרי והיה לו יותר סיכוי להעביר את הגנים שלו עד ימינו אנו. אז אם חושבים שלכל האהבות שלנו יש סיבה, אז יכול להיות"