"גם היום אני זוכרת הכל", מספרת סיגל סופר. "כל דקירה שחתכה את גופי, כל זעקת 'אללה אכבר', את הכעס שיצא להם מהעיניים. זה תמיד ילווה אותי, אבל אני בחרתי לנצח". יותר מ-26 שנים חלפו מאז מחבלים דקרו את סיגל. הם זינקו עליה כשיצאה מביתה בנווה דקלים, הבית שכבר לא קיים מאז הוצאתה לפועל של "תוכנית ההתנתקות" מרצועת עזה לפני 15 שנה, בקיץ 2005.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
"זה קרה ב-23 באפריל 1994 בשבת בבוקר", משחזרת סופר. "כבר הייתי אמא לשיראל, שהייתה אז בת שנה וכמה חודשים, ולאביב, תינוק בן שלושה שבועות. יצאנו מפתח הבית כששיראל ואביב בעגלה. התכוונתי ללכת לבית הכנסת לברכת הכוהנים, בפעם הראשונה מאז הלידה של אביב, ושם בדרך הם חיכו לנו. שני מחבלים עם סכינים".
המחבלים התנפלו על סופר, הפילו אותה על הקרקע, בעטו בה ודקרו אותה כמה פעמים. "הם באו לרצוח", היא אומרת. "ניסיתי להגן על הילדים. שיראל החלה לבכות וזה כנראה הוציא אותי מההלם והתחלתי לצרוח". הצרחות הגיעו לאוזני השכנים, שהזעיקו את צה"ל.
עוד בבית החולים, בעלה של סופר אמר לה שהוא מעדיף אישה בריאה בנפשה ומוכן לשלם את המחיר של לעזוב את גן העדן שהקימו בגוש קטיף. "אני זאת שהחלטתי שהמקום שלי זה נווה דקלים ואליו אני חוזרת", אמרה. "הרגשתי שלחזור ולהתמודד עם מה שקרה לי זאת התרופה לתופת ולמראות שעברנו".
"החלטתי שהמקום שלי זה נווה דקלים ואליו אני חוזרת"
סיגל סופר, פונתה מנווה דקלים
15 שנה אחרי, הגעגועים לנווה דקלים ולקהילה לא מרפים. "הגירוש הייתה טעות אדירה של ההנהגה", קובעת סופר. "היו צריכים לתת לנו את הכלים להמשיך להתגורר שם ולהתמודד עם ההשלכות. היום אני גרה בניצן, עם קסאמים וגראדים, חווים אזעקות מעת לעת. הייתי בגוש קטיף 14 שנה, חיינו בגן עדן, עם כל הקושי מסביב, וזה שגירשו אותנו משם זה פספוס של כולנו".
הפיגוע בנווה דקלים לא היה האחרון שחוותה סופר. לפני 5 שנים נפצעה כשמחבלים השליכו בקבוק בתערה לעבר המכונית שבה נסעה עם משפחתה בדרך לבית-אל שבשומרון. המושב האחורי, שבו ישבו הילדים, בער. סופר הבחינה באש אוחזת בבתה תהל, ויחד עם בעלה חילצה את הילדים. תהל נכוותה קשות ועברה סדרת ניתוחים. עד היום היא ואחיה הקטנים סובלים מהטראומה.
דיון פנימי סוער
איציק וזאנה-נצרים הוסיף את שם היישוב שבו היה גר לשם משפחתו מיד אחרי שעזב אותו. "בניגוד ליהודים שנושאים בשמותיהם את המקומות בגולה שמהם סולקו והם לא משתוקקים לחזור אליהם, אנו לוקחים את נצרים איתנו הלאה", הוא מסביר. את השם רשם במשרד הפנים, וגם רעייתו וילדיו נושאים אותו.
וזאנה נפצע קשה ב-9 באפריל 1995 מהתפוצצות מכונית תופת סמוך למכונית שבה נסע ברצועת עזה. "היה פיצוץ אדיר, נפצעתי קשה, איבדתי דם רב וגם את מאור עיני", הוא משחזר. רעייתו נפצעה קל מרסיסים ושניים מילדיו שהיו איתם יצאו ללא פגע.
כששכב שם על הכביש, שותת דם, הוא ניסה לקבל החלטה. "עברה לי מחשבה שאני לא יכול יותר עם החיים האלה", סיפר. "העברתי את עצמי דיון פנימי סוער - שבסופו קיבלתי את ההחלטה להישאר בנצרים". וזאנה טוען שהפינוי מגוש קטיף היה קשה וטראומתי עבורו יותר מהפיגוע שבו נפצע. "העקירה באה אחרי תקופה מתישה שעברנו", אמר. "הרגשנו שאנחנו נאבקים מאבק צודק והיסטורי".
אחרי הפינוי מנצרים עבר וזאנה עם משפחתו, יחד עם חברים רבים מהיישוב, לעיר אריאל. משם, 15 שנים אחרי, הוא מנתח את המהלך שעברו. "יותר ויותר אנשים מבינים שההחלטה על ההתנתקות לא הייתה נכונה", הוא אומר. "זו הייתה בריחה או טאטוא של הקשיים האמיתיים מתחת לשטיח, ומאז האתגרים ברצועת עזה עלו בעשרות מדרגות בגלל טעויות של הדרג המדיני".
"לא חשבנו לקום ולעזוב"
את יום שישי ההוא, בדצמבר 2002, מתי עראמה, תושב באר גנים במועצת חוף אשקלון, לעולם לא ישכח. הוא היה אז בן 10 כשעשה את הדרך עם אימו, אביו, אחיו ואחיותיו ל"שבת חתן" של קרוב משפחתם בעפולה כשמחבל ירה לעבר מכוניתם כשנסעו על ציר כיסופים.
"גשם, חורף - בהתחלה חשבנו בכלל שמדובר בברד, ואז שומעים צרור של יריות", שיחזר. כדור אחד הצליח לחדור את פח הרכב, כשהוא פוגע באביו של מתי, הרב יצחק עראמה, רב היישוב נצר חזני. הרב עראמה, מהדמויות המוכרות והאהובות בגוש קטיף, נהרג במקום.
"הכל היה מהיר מאוד, עניין של שניות", סיפר. "אבא שלי חטף כדור ואני זוכר ששמענו אותו צועק בכאב. הראש שלו נשמט, הכל קרה לנגד עיניי". הרב עראמה נרצח בגיל 40 כשהוא מותיר אחריו הורים, שתי אחיות, אישה ו-6 ילדים.
אחרי הפיגוע בחרו בני המשפחה להישאר בגוש קטיף. "החיים בגוש לא נעצרו", הוא אומר. "אף פעם לא חשבנו לקום ולעזוב. נצר חזני היה הבית שלנו. אתה יודע שבכל רגע נתון פצמ"ר יכול לשרוק מעליך, או שתשמע אזעקות מחשש לחדירת מחבלים ליישוב, אבל זה היה הבית שלנו. היום, בדיעבד, אני אומר שיכולים להרוג בכל מקום".
יום הפינוי, ההתנתקות, צרוב בו היטב. "נקרא לזה יום הגירוש", הוא מבקש לדייק. "הגענו לנצר חזני בעקבות דרישות הדרג הבכיר, לא התנחלנו כאן סתם, לכן זה גירוש ולא התנתקות". הוא היה אז נער בן 13 - והספיק להתפלל בבית הכנסת ביישוב בבוקר.
"אם הגירוש שלנו היה מביא שלום או שקט לאזור, הייתי סוחב איתי את כל הצלקות ואת כל הזיכרונות, העיקר שיהיה שלום - אבל זה לא קרה"
מתי עראמה, פונה מנצר חזני
"בסיום התפילה עדכנו אותנו שהצבא מתקרב וצריך ללכת לאסוף את הציוד שלנו מהבתים", נזכר עראמה. "ישבנו בבית ואז דפקו בדלת שוטרים וחיילים. ניסינו להסביר להם שהם עושים טעות. זה לא עזר. ארזנו את הציוד ועברנו לסבתא שלי בהרצליה".
גם עראמה משוכנע שההתנתקות הייתה טעות. "אם הגירוש שלנו היה מביא שלום או שקט לאזור, הייתי סוחב איתי את כל הצלקות ואת כל הזיכרונות, העיקר שיהיה שלום - אבל זה לא קרה", הוא אומר. "זאת הייתה טעות. אנחנו מתעסקים עם אויב אכזר שרוצה להשמיד אותנו".
עראמה הוא מוסיקאי שיצירותיו הושפעו מהאירועים שחווה בגוף קטיף. "הרבה זיכרונות, הרבה געגועים לבית, הרבה חול וים, הרבה משחקי ילדים", הוא מסביר. "אני הרבה פעמים מעלה את זה על הכתב ולעיתים מלחין את זה".