כבר 73 שנה שאריה איתמר מחפש אחרי דוד שרל ברונשטיין, הגיבור שלו מאוניית המעפילים "אקסודוס". אריה היה רק בן 9 כשעלה עם משפחתו על האונייה בצרפת וראה את דוד, עולה חדש מטוניסיה, נאבק בבריטים שניסו להשתלט עליה. אחרי עשרות שנים של חיפוש, שכלל גם כתיבת ספר שבו סיפר על דמותו של דוד בתקווה שמישהו יקרא ויצליח לחבר ביניהם, לפני מספר חודשים המעגל נסגר והשניים סוף סוף נפגשו. ליווינו אותם במפגש המרגש בביתו של דוד, אחד מאנשי צוות האקסודוס האחרונים שנשארו בחיים.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
אריה נולד באודסה שבאוקראינה, וכשפרצה מלחמת העולם השנייה אביו גויס לשורות הצבא האדום ונהרג. אריה ברח עם אמו ואחותו ממדינה למדינה עד שבסופה של המלחמה מצאו את עצמם במחנה עקורים בגרמניה. משם הגיעו בני המשפחה לצרפת ועלו על האקסודוס בדרך לישראל.
דוד היה צעיר מטוניסיה שהגיע לצרפת וחיכה גם הוא לעלות לארץ ישראל. דוד וחברי הקבוצה שאיתה הגיע מטוניסיה הצטרפו לשורות הפלמ"ח כדי לעזור כאנשי צוות באוניית המעפילים, שהייתה מיועדת ל-400 איש וכעת היו עליה יותר מ-4,000, ניצולי שואה.
האונייה שהפליגה מצרפת ב-11 ביולי 1947 הייתה תחת מעקב צמוד של הבריטים, שלקראת הגעתה לחופי ארץ ישראל שלחו לעברה כוחות כדי שישתלטו עליה. דוד וחבריו ניסו להיאבק בבריטים, וכשהקרב הסתיים הצילו בני משפחתו של אריה את דוד הפצוע מידי הבריטים, כששיקרו ואמרו שהוא בן משפחתם - וכך נפגשו אריה ודוד.
"הביאו אותו אלינו שני מפקדים מהפלמ"ח", נזכר אריה בהתרגשות, "בחור צעיר, פצוע עם בגדים קרועים, ואמרו לנו שהוא נלחם קשה בבריטים ושעלינו להחביא אותו אצלנו ולהגיד שהוא הבן דוד של אמא כי מחפשים אחריו ורוצים לשפוט אותו".
לקבוצה מטוניסיה לא היו כלי נשק כדי להילחם בבריטים והם נאלצו להשתמש מכל הבא ליד. דוד בן ה-93 זוכר גם בגילו המופלג איך הם זרקו על הבריטים קופסאות שימורים וירקות ובתגובה ספגו ירי אש חיה שממנו הוא נפצע ברגלו.
"אמא שלי טיפלה בו מאוד יפה", מספר אריה. "היא חבשה לו את הפצעים והוא הצחיק אותנו ועשה צלליות על קירות האונייה". הקושי הגדול היה לתקשר עם הלוחם הפצוע שפתאום נכנס לחייהם. אריה, אמו ואחותו דיברו רק רוסית ודוד דיבר רק ערבית וצרפתית. ואז יום אחד קרה מקרה שאריה לעולם לא ישכח. "הבחור מתיישב ומתחיל לשיר לעצמו שירים בשפה שאנחנו לא הכרנו", הוא משחזר. "פתאום אמא שלי קופצת ומתחילה לדבר איתו בשפה שגם אותה לא הכרנו. הוא שר בלאדינו ואמא שלי דיברה קצת ספרדית, וזה די דומה. ככה היא תקשרה איתו".
"אני לא מאמין שסוף סוף אנחנו נפגשים", אומר אריה. "אני ממש שמח ומתרגש". הוא מסביר כי חשיבות המפגש הזה בעיניו היא קודם כל בגלל הסיפור אנושי. "הבן אדם עשה לנו טוב ועודד אותנו. הקרב היה מאוד קשה ואני חשבתי שהאונייה תטבע. גם אחר כך היו תנאים קשים מאוד, הבריטים לא רצו לתת לנו לאכול ופתאום מגיע בחור שנלחם בהם. בשבילי הוא גיבור יחד עם שאר הלוחמים שהיו שם, ובתוך כל זה הוא ניסה להצחיק אותי ואת אחותי".
"כשגדלתי נכנס פה עוד אלמנט של אי נחת מכל הפרשה", אריה מוסיף. "יש פה חבורה שהייתה מצפון אפריקה ולא מזכירים אותה". לשיחה מצטרף עופר בנו של דוד שאוצר בתוכו את כל זיכרונותיו של אביו. לעופר חשוב שכולם ידעו וילמדו על תפקידם החשוב של היהודים מצפון אפריקה ושל אביו במיוחד - שנלחמו על האקסודוס ולאחר מכן גם במלחמת העצמאות.
כ-4,500 ניצולי השואה שהיו על האקסודוס לא הורשו להיכנס לישראל ונשלחו על ידי הבריטים בחזרה לצרפת. אחרי שאריה ודוד שהו ביחד מספר שבועות הם הופרדו לספינות שונות, וזו הייתה הפעם האחרונה שראו אחד את השני.
הימים שהוא ומשפחתו בילו יחד עם הלוחם הצעיר על ספינת המעפילים נחרטו בזיכרונו של אריה, ומאז הוא מחפש את דוד. לאחרונה הזדמן לו לדבר עם בתם של שניים מנוסעי האונייה, ששמעה על הסיפור מהוריה והיא שהובילה אותו לדוד.
"עד הרגע הזה אני לא מאמין שהמפגש הזה קרה", אומר אריה. "אנחנו נזכור כל החיים שלנו מה עשינו", מוסיף דוד. "נזכור קודם כל מה אתה עשית, אני הייתי ילד", עונה לו אריה. "אתה עדיין ילד", חותם דוד ושניהם צוחקים.