מורן לוין משתדלת לחדש ולגוון מדי יום את ההפעלות לשני הילדים הקטנים שבבית – אבל כל חומרי היצירה שבעולם לא יכולים להחליף את הטיול היומי בחוץ. למרבה המזל, בחצר שבקיבוץ מעיין ברוך יש דשא רחב, ובמרחק של הרבה פחות מ-100 מטרים.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
"בחרנו לגור בפריפריה בדיוק מהסיבות שהקורונה מוכיחה היום שהיו נכונות", אומרת מורן. "אין כאן צפיפות גבוהה מדי של אנשים, שיש טבע. אני מתחילה להתאהב בקונספט החדש הזה". לדבריה, גם היחסים בין ילדיה השתפרו בתקופת הקורונה: "הם גילו האחד את השני כאחים – לא הייתה ביניהם אינטראקציה חברית, ועכשיו הם באינטראקציה חברית גבוהה".
אבל לא רק בקיבוץ אפשר למצוא טבע במרחק נגיעה: המשפחות של יוסי אהרוני וליאת שטיינברג חרל"פ מתגוררות בשכנות בחדרה – על פניו, עיר ענקית עם כמעט 100 אלף תושבים והרבה בניינים ובטון. הים אמנם קרוב, אבל לא בטווח 100 מטרים. אולם המשפחות מצליחות למצוא פינות שלווה גם בתוך העיר עצמה.
"אין כמו להרגיש את העוצמה והיופי של הטבע, ועכשיו יש לנו את האפשרות לצאת החוצה במרחק 100 המטרים האלה", אומרת ליאת. תמי אהרוני מוסיפה: "אני חושבת שכמות הפרפרים שהסתכלתי עליהם, הפרחים שהתבוננתי בהם, השבלולים הקטנים שראיתי בתקופה הזאת – לא ראיתי הרבה שנים".
אלינור בריח חיה בקיבוץ כפר עזה. היא רגילה למרחב מוגן שנמצא במקלט, אבל כעת השדות הירוקים בחוץ הם צינור החמצן שעוזר לשמור על שפיות בימים הארוכים בבית. "משקיפים על עזה, חאן יונס, כמה שדות שהספיקו לקצור לפני העפיפונים", היא מתארת את הנוף הנשקף.