שי בן שושן (שושו) מלהקת שלווה, לא מרבה לדבר על הקרב ששינה את חייו. אבל את הקרב שהתרחש בפברואר 2002 ליד טול כרם הוא לא שוכח. בקרב ההוא שי, לוחם דובדבן, נפצע קשה ואיבד את מפקד היחידה הנערץ, סא"ל אייל וייס. אחרי הפציעה יצא שי למסע ארוך, שכלל שיקום מפרך והוביל בין היתר גם להקמת להקת "שלווה". "הייתי מוזיקאי לפני הפציעה", סיפר. "אחריה אמרתי לעצמי שאני רוצה לעבוד עם חינוך מיוחד באופן מוזיקלי". 18 שנה אחרי, חזרנו עם שי אל הקרב ואל האובדן.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
"זאת הייתה התקופה שבדיוק סיימנו מסלול", שיחזר שי. הכוח מיחידת דובדבן הגיע לפנות בוקר לכפר סיידא שנמצא במחוז טול כרם, במטרה לעצור מבוקשים פלסטינים. "הגענו לכפר, ואז התפתח ירי", סיפר. "הגענו לבית של מחבל והתפתח קרב יריות". הקרב הזה נמשך כמה זמן, עד שלבסוף הצליח הכוח לגרום למחבל המבוקש לצאת ולהסגיר את עצמו. "במהלך הקרב נפצעתי, נפגעתי מרסיסים. שאלתי חבר מהיחידה: 'גילי מה יש לי', והוא ענה שיש לי דם על הפנים. המשכנו לירות, ואז נפצעתי שוב - במשך שלוש שעות נפגעתי פעם אחר פעם".
בן שושן המשיך להילחם למרות הפציעות הרבות, "לא יודע מאיפה היה לי הכוח הזה להיות מחויך, עד שקיבלתי את הרסיס האחרון, שבעצם השבית אותי ואז גם היו צריכים לפנות אותי לבית חולים", שיתף. "כל הזמן הזה ניהלנו סיר לחץ על הבית של המחבל, ירינו אל הבית גם פצצות וגם מטולים כדי לנסות להוציא את המחבל מתוך הבית", תיאר בן שושן את הרגעים לפני שפונה באמבולנס.
הוא מבחינתו רק רצה להמשיך ולהילחם עם חבריו: "הרופא אמר לי שלום, והדבר הבא שאני זוכר זה שהתעוררתי בבית חולים. אני לא זוכר את הדרך, אני לא זוכר מה עשו לי באמבולנס, אני רק זוכר את הרצון שלי לחזור ולהיות עם החברים שלי".
"הבשורה הכי קשה שקיבלתי בחיים"
במקביל לפינויו של בן שושן לבית החולים, דחפור צה"לי החל להרוס את המבנה. מפקד יחידת דובדבן, סא"ל וייס, התחיל לתחקר את המבוקש כשהם עומדים מאחורי חומה - כשברקע הדחפור בהריסת הבית, מתוך מחשבה שבמבנה נמצא מבוקש נוסף.
תוך כדי הפעולות הללו חתיכה גדולה מחלקו העליון של הבניין נפלה לצדו השני של הרחוב, ופגעה בחומה שמאחוריה עמדו מפקד דובדבן והמבוקש. החומה התמוטטה, וסא"ל וייס נפגע ונהרג. "התעוררתי בבית החולים ואחותי הגיעה אליי, חיבקה אותי וסיפרה לי שהמפקד שלי נהרג". שי מתאר את ההלם שהכה בו: "הייתי עם דמעות בעיניים, שאלתי את אחותי: 'על מה את מדברת? איך הוא נהרג?'".
"זו הייתה הבשורה הכי קשה שקיבלתי בחיים, לא הצלחתי להבין מה רוצים ממני, פתאום אומרים לך שהמפקד שלך נהרג, ואתה זוכר ששתי דקות לפני שעזבת הכל היה בסדר. זה הבום הכי גדול שקיבלתי אי פעם בחיים". שי סיפר שהתקשה להגיע בהתחלה לאזכרות השנתיות שהתקיימו לזכרו של וייס: "ליוותה אותי אשמה בעקבות המוות של אייל, אמרתי לעצמי שאם הייתי נשאר שם ופוגע בבית בצורה טובה יותר, המחבל היה נהרג ואולי אייל היה היום בחיים".
"פחדתי ממנו. הוא היה בן אדם גדול, יורד לפרטים, ואתה היית צריך לדעת הכל, בכל מבצע שהיינו יוצאים אליו היית צריך לדעת את כל הפרטים". תיאר את מפקדו. גם היום הוא זוכר את שיחתם האחרונה: "הייתי חייל שרק סיים מסלול ואמור לצאת למבצע גדול, ואני זוכר שהוא פנה אליי בשאלה - ואני רעדתי, פחדתי יותר לטעות מולו מאשר מול מחבלים. הוא תמיד שידר ביטחון והקפיד על טוהר המידות וטוהר הנשק, הוא הכין אותנו לקרב ברמה הכי גבוהה".
בן שושן סיפר על התהליך שעבר לאחר שנפצע: "השיקום שלי היה נוראי. לפני שנפצעתי הייתי מאוד גאה - 'אני לוחם ביחידה מובחרת, יחידת דובדבן' ופתאום נפגעתי והכל השתנה. אחרי הפגיעה הפכתי לאדם מופנם. לימדו אותי הכל מההתחלה - איך לאכול, איך לשתות, איך לדבר. כל מי שהיה סביבי ריחם עליי. הכי שיגע אותי כשדיברו אליי כמו לילד קטן, ואני זוכר את עצמי אומר להם שידברו אליי בגובה העיניים".
"לא ויתרתי על הלהקה כמו שלא ויתרתי לעצמי בשיקום"
"כל הזמן ריחמו עליי", סיפר. "באותו זמן ירדתי מ-70 קילו ל-40 קילו. אני הולך ונופל, ובסוף נגמר - לא רק פיזית, גם נפשית. כעסתי על העולם, כעסתי על הכל, עברתי תהליך נפשי מאוד מאוד קשה. אמרתי לעצמי שאם אני לא אעזור לעצמי - אף אחד לא יעזור לי".
"במהלך ימי השיקום", נזכר בן שושן, "חשבתי מה אני יכול לעשות בעולם הזה כדי להמשיך ולשמר את המורשת של אייל?". לאחד המאושפזים ששהה לידו בבית החולים, הייתה תסמונת דאון. "הוא כל הזמן חייך אליי - ואז נפל לי האסימון".
"הייתי מוזיקאי לפני הפציעה, ואמרתי לעצמי שאני רוצה לעבוד עם חינוך מיוחד באופן מוזיקלי. כך הגעתי למקום מדהים בירושלים, בשם עמותת שלווה", הוא נזכר. "סיפרתי למנכ"ל קלמן סמואלס את הסיפור שלי, ובאותו רגע הוא פתח לי את הדלת, והבטחתי לו שאקים לו להקה בעמותה תוך שנה".
"ערכנו יותר מ-300 אודישנים, ואת החבר'ה שנבחרו אתם כולכם מכירים היום", תיאר בן שושן את התהליך ונזכר בפידבקים שקיבל מקרוביו. "אמרתי להם שאני הולך להקים להקה של בעלי מוגבלויות והם אמרו לי - 'מה אתה צריך את זה? זה לא הדבר האמיתי, אנשים יסתכלו עליהם ויצחקו'".
בן שושן סיפר שתחילת העבודה עם הלהקה לא הייתה קלה. "הרבה פעמים אמרו לי לוותר. תקציבים נעצרו לא מעט, ואני לא ויתרתי, כמו שלא ויתרתי לעצמי בשיקום. גם כשצחקו עליהם, גם כשקמו לנו באמצע הופעות, לא ויתרנו".
מה שהוביל אותו להמשיך בכל מחיר - היו הזכרונות ממפקדו המנוח. "אייל אמר לי שאם התחלתי במשהו, אני צריך לסיים אותו. דבקות במטרה ובמשימה, טוהר המידות, אלו הכלים שאייל לא רצה שאוותר עליהם. זה מה שנתן לי את הכוח להמשיך", סיפר.
"אייל הפך אותי ללוחם טוב יותר - ואדם טוב יותר"
"היום אנחנו קוצרים את הפירות. הילד שפעם כולם היו מתרחקים ממנו, היום כולם רוצים להצטלם סלפי איתו. אנחנו כבר ניצחנו", הוא אומר ועיניו נוצצות. בראייה לאחור, אין לו ספק שהלהקה סייעה בשיקום האישי שלו מאז הקרב בטול כרם. "לא הייתי עומד בצורה הזאת בלי החבר'ה האלה, חברי הלהקה", אומר בן שושן. "הם נתנו לי את הכוח לחייך שוב".
"אתה הופך בן-רגע מלוחם ביחידה מובחרת שכולם מעריצים אותו, לאדם שמלמדים אותו מההתחלה איך לדבר ואיך לאכול. ואז אתה פוגש את יאיר פומברג (חבר הלהקה) עם התסמונת דאון, מחייך כל הזמן. אז אתה מסתכל עליו ומקבל פרופורציות לחיים, אתה מקבל כוח. התודה הענקית שלי היא ללהקה, הם לקחו אותי מהמקום הכי נמוך שהייתי והרימו אותי. הפסקתי להסתכל אחורה ולהגיד מה הייתי, והתחלתי להסתכל קדימה ולהגיד 'מה אני יכול להיות?'".
בשנה שעברה לציון יום הזיכרון הקליטו חברי הלהקה ביצוע מיוחד ומרגש לשירו האלמותי של חיים גורי, "הרעות". הביצוע המחודש שצולם והוקלט בהיכל הזיכרון הממלכתי בירושלים, הוקדש למשפחתו של אייל וייס - מפקדו של שי שנפל בקרב. "הוא הפך אותי ללוחם יותר טוב, לבן אדם יותר טוב". אמר אז שי.
היום, שנה אחרי, ישבנו עם חברות הלהקה, הסולניות ענאל כליפה ודינה סמטה, לשיחה. "פגשנו את אשתו של אייל", נזכרה כליפה. "שרנו את 'הרעות' וחיבקתי אותה, היה בכי. אמרתי לה 'הוא איתך ולא עוזב', והיא אמרה לי שהיא יודעת".
כליפה תיארה את השיחה מעיניה: "אשתו של אייל הוסיפה שהיא אוהבת אותי ואת הלהקה שלנו, ושהיא יודעת שזה קצת בזכות אייל מה שקורה עם הלהקה. היה מדהים לפגוש אותם, ומרגש לראות את שי פוגש אותם וסוגר מעגל". סמטה הוסיפה: "כל ההיסטוריה של שי התחילה מאייל, כל כך הרבה דברים שהוא למד מאייל, הוא תורם לנו היום".