במשך שנים עודדה המדינה צעירים לעבוד בחקלאות בגבול ירדן, ולהפריח את השממה. אלו שנשארו שם ועסקו בעבודת אדמה, גילו כעת שחוץ מקשיים של גניבות, יוקר המים, ומזג אוויר קשה, המדינה לא נותנת להם גיבוי ומעכבת את הכשרת הקרקע. מלך ירדן דורש, בהתאם להסכם השלום, את האדמות שהיו מוחכרות לישראל. החקלאים נותרו עם רצון ועם מיכשור, אבל בלי שטח חקלאי.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
שחל יזרעאלי מתעורר בכל יום עם הזריחה, להיות ראשון בחממות בצופר - לוודא שהיתושים לא הכניעו את הפלפלים שלו, שהפכו לשם דבר. שחל, שאותו הכרתי בצבא, התעקש להישאר בדרום לאחר השחרור - וסירב להצעות המפתות שקיבל במרכז הארץ. בעידוד המדינה, הוא נשאר בגבול ירדן, להצמיח חיים בשממה.
"אנחנו מתמודדים פה עם בעיות של מזג האוויר, עם כוח אדם, עם בעיות של מזיקים – ועכשיו צריך להתמודד גם עם בעיות של הממשלה", הוא מסביר. "המדינה נטשה אותנו, בעצם נשארנו ללא אדמות וללא יכולת להתפרנס".
"יש משפחות שמדברות על עזיבה"
במשך שנים שחל ויתר החברים שלו, חקלאים ממושב צופר בערבה, עוברים את הגבול למובלעת הירדנית. כחלק מהסכם השלום, עבדאללה מלך ירדן, דורש לקבל עתה את השטח חזרה. בישראל, הבטיחה הממשלה לחקלאים לתת להם קרקע חלופית, אלא שהבטחות לחוד ומציאות לחוד. המדינה הבטיחה להכשיר שטח בגבול ישראל-ירדן, לבנות תשתיות של מים, חשמל וניקוז - אך דבר לא נעשה.
איתן גדז, חקלאי נוסף מהאזור, מספר: "יש פה כבר משפחות שמתחילות לדבר על חזרה למרכז, על לעזוב את המושב". איתן עבר לאזור לפני 10 שנים מהמרכז., גם הוא כמו שאר אנשי האדמה פה רצה להיות חקלאי. הוא הקים כאן משפחה ובית והגשים (סליחה על הקלישאה) את החלום הציוני. כעת הוא מזהיר: "פרנסה אין לנו כאן. אם לא תהיה לנו חקלאות, אנחנו לא נמשיך לחיות פה".
איתן ליבשיץ, חקלאי נוסף, מתריע: "אנחנו על סף תהום. בשנה הבאה 30 משפחות לא יוכלו להתחיל עונה חקלאית – חבל על כל המפעל הציוני שביצענו פה במשך עשרות שנים". וכך, האנשים שהמדינה בעצמה שלחה לישב את הקרקע חשים עתה לבד, עם חשש כבד לאבד את מקור הפרנסה היחידי כמעט באזור הזה - והם דורשים פתרון.
ממשרד ראש הממשלה נמסר: "משרד ראש הממשלה גיבש החלטת ממשלה בעלות של 36 מיליון שקלים להכשרת הקרקע ולמימון ציוד חקלאי. ההחלטה נמצאת באישורים אחרונים במשרד האוצר".