חיה אמרה בחיוך הענק שלה שהיא תהיה מאושרת כשהחיים שלה ייגמרו

באוגוסט האחרון חגגה חיה ולר את יום הולדתה ה-22. "עשינו ארוחת שבת ואני יודע שהיא נהנתה, אבל היא ניסתה להסתיר את זה", מספר א', חבר ותיק. "היא לא רצתה לרגע שאחשוב שטוב לה".

הלך הרוח הזה של ולר היה מוכר היטב גם ליוסף פיינהנדלר, מי שהיה החבר הקרוב ביותר שלה בשנים האחרונות. "אפילו לי, כמה שהייתי קרוב אליה, היה קשה להיות לידה בחודשים האחרונים. עבר עליה משהו, היא דיברה רק על המוות. בהתחלה זרקה הערות פה ושם, תהתה למה להמשיך לסבול ואם כדאי לה להתאבד, ועם הזמן זה הפך להיות המוד העיקרי בחיים שלה. כל בן אדם שהיא פגשה, דבר ראשון היא אמרה שהיא רוצה למות".

בשבוע שעבר הפסיקה ולר לענות לטלפונים. פיינהנדלר ידע שיש לה אפיזודות של התנתקות, אבל כשחלפו כמה ימים ללא כמענה ממנה הוא התחיל להרגיש שמשהו לא בסדר. ביום שלישי 25.2 הוא דיווח למשטרה על היעדרותה. באותו ערב נמצאה גופתה בדירה השכורה שלה ברחוב בית לחם בירושלים. נתיחה העלתה שהיא שמה קץ לחייה בלילה שבין שישי לשבת, שלוש יממות לפני שהשוטרים מצאו אותה.

ביום רביעי שעבר נקברה ולר על ידי משפחתה, בני חסידות סאטמר. חבריה לא ליוו אותה בדרכה האחרונה; הקהילה הסגורה שממנה באה, ושלפני ארבע שנים השאירה מאחור, לא מסרה לאיש פרטים על הלווייתה. "אם היא הייתה מאושפזת בכפייה בתקופה האחרונה, אולי היה אפשר לעשות משהו כדי להציל אותה", אומר פיינהנדלר, "אבל אני לא יודע, היא הייתה כל כך נחושה בנוגע לזה. חיה ניתקה קשר מכל מי שניסה לשכנע אותה להישאר בחיים. היא ראתה רק את המוות".

ושיהיו לכם חיים נפלאים

למה היא כל כך רצתה למות? למה בגיל 22 – עם מסגרת חברתית שבנתה לעצמה מחוץ לחסידות המסוגרת, עם תפקיד ראשון כשחקנית שאולי סימן לה מתווה לעתיד אפשרי – חיה ולר ויתרה על החיים?

"עברתי ואני עוברת חיים קשים מאוד, אני מאמינה שחלקכם שותפים לחוויה הזאת", כתבה בפוסט בפייסבוק לפני כשלושה חודשים. "מה שקרה בשנה האחרונה זה שאחרי אינספור ניסיונות סרק לשינוי המצב, נמאס לי. פשוט נמאס לי. אני בשנה האחרונה אובדנית מאוד, ניסיתי להתאבד ארבע פעמים, אבל תמיד השארתי פתח להצלה כי בפנים בפנים אני רוצה לחיות, פשוט קשה לי מדי עם כל הסבל הזה".

על השאלות המיידיות שמעלות האמירות הללו – האם זו קריאה לעזרה? האם זו דרכה לשלוח מסר אחרון למכריה? – ענתה ולר בעצמה. "אני מספרת את זה קודם כל כי אני רוצה לחשוף את עצמי, לא יותר להסתתר, שיהיה ברור לכולם מה שקורה. אני מצטערת שזה יכול להעלות דברים קשים אצל חלקכם, אבל זו אני, מה נעשה. אני גם מספרת את זה כבקשה לעזרה. לא שכנועים לא להתאבד או כל מיני כאלה, אלא פשוט שיחות תמיכה לפעמים, בילויים כיפים, וכל מיני כאלה שיעזרו לי איכשהו לעבור את התקופה האפלה הזאת. זאת לא הודעת פרידה, אני מנסה מאוד להחזיק את עצמי לא לעשות שום דבר עד שאולי יחזירו אותי לחלופה אשפוזית שעשתה לי המון טוב, זאת הודעת חשיפה ובקשה כנה לעזרה. תודה שקראתם עד כה, ושיהיו לכם חיים נפלאים".

אם אדם אחר היה מתבטא כך ברשת חברתית, חבריו היו מסיקים כנראה שמדובר במצב חירום. אלא שבשנתיים האחרונות פרסמה ולר עשרות פוסטים כאלה. בין היתר העלתה תמונת סלפי לאחר שחתכה את עצמה והביעה רגשות שניתן לתאר רק כמשאלות מוות. "לו יכולתי לסגור את עיניי ולדקה אחת להתמזג עם הנצח, הייתי מפסיקה לפחד מיום הדין", כתבה פעם. "אני רק עוד מוח מטורלל בתוך היקום האומלל. הגיע הזמן לשחרר, זה רק דמיון", שיתפה בהזדמנות אחרת.

"יום אחד חיה סיפרה לי שהיא קראה מחקר על שיטת התאבדות שהיא לא הכירה. העיניים שלה נצצו כאילו היא עלתה על משהו", מספר פיינהנדלר.

בחודש שעבר התאבדו בירושלים חני סוליש ושטרנה שרה קלפמן, בנות דודה שיצאו בשאלה. בנובמבר האחרון נטלו את חייהם אחים בני 19 ו-25, גם הם יוצאים בשאלה. חלק מהמרואיינים לכתבה זו רואים קשר בין המעשה של ולר לתחושת התלישות שמאפיינת לעתים את המעבר החד אל העולם החילוני, בוודאי כשברקע משפחה מתנכרת, אבל פיינהנדלר יודע לספר שמשפחתה של ולר דווקא התייצבה לצדה לאחר ניסיון ההתאבדות הראשון שלה השנה, בחודש יוני. היא הייתה באותה עת דיירת בבית סוטריה, המשמש תחליף לאשפוז פסיכיאטרי, אבל לאחר הניסיון האובדני חזרה לבית הוריה. "זה היה מפתיע, אבל דווקא במצב הזה המשפחה שלה מאוד קיבלה אותה", אומר פיינהנדלר. "היא הייתה מגיעה לשם עם חצאית כמו פעם ובני המשפחה מאוד תמכו בה. אבל היא עדיין ביקשה לחזור לסוטריה".

כדור כדי שהיא לא תברח

היא נולדה בירושלים בשם חיילילה ולרשטיין, התשיעית מבין 12 אחים ואחיות. "הבית שלהם לא היה מה שנקרא 'נחשב', אבל עם השנים המעמד שלהם עלה", מספר אורי (שם בדוי), יוצא בשאלה שהיה בעבר חלק מהחסידות הסאטמרית. "אני חושב שאוהבים אותם. הם אנשים טובים".

חסידות סאטמר היא קהילה בדלנית שמתנגדת אידיאולוגית לציונות ולמדינת ישראל, אינה מכירה בשפה העברית ונמנעת מכל מגע עם העולם החילוני. "לא לימדו אותי עברית, לא בבית ולא בבית ספר", אומר אורי. "בכל פעם שחשבתי על העולם החילוני הרגשתי לא טוב, כי ידעתי שזה אסור".

מה מצבן של הנשים בחסידות?
"אסור להן לדבר עם גברים, אפילו אחים בקושי מדברים עם אחיות. אישה לא יכולה להחליט על עצמה שום דבר. אסור לה לקנות בגדים לבד, כשהיא הולכת לסופר הבעל צריך להחליט כמה כסף היא תקבל ועם זה היא צריכה להסתדר. לנשים אסור כמובן לעבוד – התפקיד שלהן הוא להביא ילדים ולספק את הבעל. ככל שהיא תדרוש פחות מהבעל שלה הוא יצטרך להביא פחות כסף הביתה ויוכל להשקיע בלימודים, אבל לחיות בעוני זו ממילא גדוּלה בסאטמר". 

בנובמבר 2017, כשהייתה בת 19, ולר הייתה אחת מהמרואיינים בכתבה של חדשות "כאן" על הקשיים של היוצאים בשאלה. "דיברתי רק יידיש, אז לא הייתה לי אפשרות לדבר עם אנשים מבחוץ"", סיפרה. "בכלל, לא מדברים עם אנשים מחוץ לקהילה".

אבל כבר בגיל 15 החלו אצלה מחשבות על עזיבת הקהילה, הבית, הדת. "שמעתי שבמנזר חוטפים ילדים, אז הלכתי למנזר וקיוויתי שמישהו יחטוף אותי", סיפרה לפני כשלושה חודשים בראיון ל"חמש עם רפי רשף".

למה היא חיפשה דרך מילוט מהעולם שנולדה לתוכו? ש', שהיה ידיד של ולר, אומר שהרצון שלה להתרחק ואולי גם המחשבות האובדניות החלו בעקבות פגיעה גופנית ונפשית. "היא סיפרה לי שקרוב משפחה שלה התעלל בה מינית בגיל 12", הוא אומר. "היינו מדברים על זה הרבה".

מה היא סיפרה?
"שהיא פחדה לספר על זה לאמא שלה, אבל סיפרה לאבא שלה. אני זוכר שהיא אמרה שהוא לא האמין לה. באותה תקופה היא כמעט לא אכלה, וכמה שנים אחר זה התחילו לטפל בה בכדורים פסיכיאטריים".

בעוד שמכרים וחברים אחרים של ולר לא היו מודעים להתעללות מינית במשפחה, והיא עצמה לא הזכירה את האירוע בראיונות או בדברים שכתבה, על התרופות הפסיכיאטריות שניתנו לה החל מגיל 15 היא סיפרה בהרחבה לחדשות "כאן". לדבריה היא ניסתה לברוח מהחסידות, הוחזרה על ידי המשטרה ולבקשת הקהילה נפגשה עם "עסקן רפואי" שנתן לה תרופה אנטי-פסיכוטית בשם "זיפרסקה". "בזמן שאני חושבת שאני מקבלת כדור שיעלה לי את המצב רוח, נהייתי בדיכאון", אמרה ולר. "הייתי בוכה כל הזמן, לא יכולה לזוז מהמיטה, ישנתי הרבה. רק אחרי שאמא שלי הבינה היא החזירה אותי לאותו עסקן רפואי והוא התוודה ואמר שנתן לי את הכדור כדי שלא אברח שוב מהבית".

אורי מספר על מקרים אחרים בחסידות סאטמר שבהם ניתנו תרופות מרשם פסיכיאטריות לחברי הקהילה שהביעו מחשבות על עזיבה או התפקרות. לפי תחקיר חדשות 12 שפורסם מדצמבר 2019, בחסידויות רבות רווח הנוהל של מתו כדורים פסיכיאטריים נגד "מחשבות לא טובות", לרבות דיכוי היצר המיני בקרב בני ישיבות. "ברגע שאתה נותן את הכדור הזה למישהו הוא זומבי, אפשר לעשות לו מה שאתה רוצה", אמר אז חיים תפילינסיקי, לשעבר תלמיד ישיבה.

האם התרופות שניתנו לה ללא מרשם רופא, ושממילא נועדו לטפל בבעיה שלא סבלה ממנה – רבים מתארים את ולר כמי שסבלה מדיכאון, אבל אין שום עדות לכך שנזקקה לטיפול אנטי-פסיכוטי – הזיקו לה יותר משהועילו, אולי דחפו אותה אל מעבר לסף? "לתרופות פסיכיאטריות יכולות להיות תופעות לוואי כמובן. 'זיפרסקה' ספציפית עלולה לתת לאדם הרגשה שהוא כבוי, עייף וחסר אנרגיה, אבל קשה לי להאמין שזה יופיע בצורה של מחשבות אובדניות", אומר ד"ר אילן טל, פסיכיאטר מומחה, מנהל מרכז טל לתמיכה רגשית.

יש דבר כזה נטייה טבעית לאובדנות, נפש אובדנית?
"לא בדיוק, אבל יש אנשים שיש להם מחשבות אובדניות בלתי פוסקות. זה יכול לקרות וזה גם לא נורא נדיר, תופעה שיכולה להתחיל בילדות או להופיע בבגרות. רוב האנשים שמתמודדים עם רגשי אובדנות לא מבצעים פעולות ממשיות, אבל לצערנו יש כמובן גם כאלה שכן".

מה מאפיין את מי שהופך את המחשבה למעשה?
"זו בדרך כלל תוצאה של דיכאון קליני, בין אם היו להם מחשבות יומיומיות כאלה או לא. בדיכאון קליני הייאוש משתלט עליך. אתה לא רואה סיבה שתרגיש אחרת, ואז הסיכון לפגיעה עצמית הוא הרבה יותר גבוה".

מאוד תמימה, מאוד מבולבלת

כשהייתה בת 18 נישאה ולר לגבר מחסידות סאטמר. "זה היה הניסיון האחרון שלי לראות את המזל שלי בעולם החרדי, לראות אם אני יכולה להצליח עם הנישואים", סיפרה ל"כאן" על השידוך שארגנה לה משפחתה.

"אם את שואלת אותי, היא לא באמת רצתה להתחתן. אבל המשפחה שלה דחפה אותה לזה", מספרת א', חברת ילדות של ולר. "הם חשבו שהנישואים יפתרו לה את הבעיות. זו מחשבה די חרדית, שאם מתחתנים אז הבעיות נפתרות".

איך היא נראתה בחתונה?
"כלפי חוץ היא הייתה שמחה, אבל אני יודעת שהיא לא הייתה שלמה עם זה".

את חושבת שהיא התחרטה כבר אז?
"לא, היא דיברה איתי כמה ימים לפני החתונה ואמרה שאולי זו ההחלטה הנכונה בשבילה. היא פשוט רצתה שיהיה לה טוב בחיים ונאחזה במה שיכלה".

זה לא החזיק מעמד. שלושה חודשים לאחר החתונה עזבה ולר את הגבר שנישאה לו, ואיתו את החיים שהכירה. "אחרי שחיתנו אותי, זה מה שנתן לי את האומץ לעזוב את הדת סופית ולנתק קשר עם המשפחה", אמרה בראיון לרפי רשף.

"חודש וחצי אחרי החתונה היא כבר הגיעה אליי בלבוש חילוני. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותה ככה וזה היה שוק בשבילי", מספרת א'. "אני עדיין הייתי חרדית ולא האמנתי שחיה תיראה ככה".

איך התרשמת מהמצב הנפשי שלה?
"היא שיתפה אותי בזה שרע לה, שמשהו מבחינה דתית נשבר לה בלב. היא בעיקר נראתה עצובה. תמיד היו לה רגעים כאלה, אבל ככה עדיין לא ראיתי אותה".

איך היה הקשר שלה עם המשפחה באותה תקופה?
"תראי, כשאשה יוצאת בשאלה המשפחה מנסה להסתיר את זה. זה 'מוריד את השם' של המשפחה, ואז הילדים מקבלים שידוכים פחות טובים".

בתוך חודשים ספורים התהפך כל עולמה של חיה ולר. מי שהייתה אישה סאטמרית נשואה, מוקפת במשפחה גרעינית גדולה, נולדה מחדש כחילונית בעולם שבו לא הכירה דבר ואף אחד. אפשר רק לשער מה הייתה ההשפעה של שינוי חד כל כך על מצבה הנפשי, אומר הפסיכיאטר פרופ' שאולי לב-רן, מייסד-שותף של המרכז הישראלי להתמכרויות. "זה ודאי לא ספציפי לדת וקל לדמיין מצבים רבים שבהם אדם מרגיש מנוכר לסביבה המיידית, אבל מצב שבו אדם מרגיש לא מחובר למערכת שהוא חי בה יכול להיחוות כטראומתי".

עד כדי כך שזה יוביל לאובדנות?
"אנחנו יודעים היום שאובדנות היא לא רק סימפטום של דיכאון אלא מצב שחוצה את כל ההפרעות הפסיכיאטריות. אנשים שסובלים ממצוקה קשה וברקע הפרעה פסיכיאטרית – למשל דיכאון חמור, תסמונת פוסט-טראומטית או הפרעת אכילה – נמצאים בסיכון מוגבר לחשיבה אובדנית ולניסיונות אובדניים. כשמוסיפים לאלו מרכיבים נוספים כגון העדר מערכת תמיכה, בדידות והתמכרות – הסיכוי לאובדנות עולה".

בעזרת עמותת "הלל" שכרה ולר דירת מעונות בירושלים עם שותפות. ארבעה חודשים היא גרה שם, מסתגלת ובודקת גבולות. "הכרתי את חיה יומיים אחרי שהיא יצאה בשאלה", מספר י', מראשוני החברים החילונים שלה. "פגשתי אותה בירושלים דרך חברים משותפים, היא סיפרה לי שהיא בדיוק ניסתה לעשן גראס".

איזה רושם היא השאירה עליך?
"מאוד תמימה, מאוד מבולבלת. היא הגיעה ממקום מאוד סגור לעולם בלי מסגרות, וההידרדרות שלה הייתה כל כך חלקה ועמוקה שאי אפשר היה לעצור אותה".

היא הגיעה לרחובות ירושלים, כיכר ציון והתחנה המרכזית. "בהתחלה עישנתי גראס בקטנה, ואז עשיתי MDMA, אסיד. התחילו לי הזיות ממש קשות, לא הבנתי מה קורה לי, או בהיי מטורף או בדאון. פשוט בא לי להתאבד ואני לא יודעת מה לעשות", אמרה לחדשות "כאן".

ג', צעירה חילונית ירושלמית, מספרת על חברוּת עם חיה שהחלה כשהכירו בגינה ציבורית בעיר. "באותה תקופה היא נדדה בין בתים של חברים וחיפשה דירה. היא כבר הייתה צריכה לצאת מהדירה של 'הלל', רצתה לעבוד, אבל זה היה רחוק ממנה בגלל אורח החיים שהיא נכנסה אליו".

כלומר?
"הסמים, האלכוהול, הגברים".

היא לא הצליחה לחיות את החיים

החברים החילונים של ולר מספרים שהמתירנות של הסביבה החדשה הייתה זרז עבורה לחקור את המיניות של עצמה. היא נרשמה לסדנאות מיניות, יצאה עם גברים מבוגרים ממנה, התאהבה, התאכזבה ונשברה. "היא הייתה מתאהבת סדרתית", מספר י'. "היא סיפרה לי על מישהו שהיא הייתה מאוהבת בו, אחד שהיה מבוגר ממנה לפחות כפליים. היא התאהבה גם בזוג, הייתה הצלע השלישית שלהם. בתקופה הזאת היא גם המשיכה לעשות אסיד, MDMA, הכל. אני מאמין שבתוך תוכה היא ידעה שהדברים האלה לא יעשו לה טוב".

אבל היא המשיכה עם זה.
"היא הייתה מאוד סקרנית ואני בטוח שניצלו את התמימות שלה. גם אז, כשהיא הייתה בת 18, וגם לקראת הסוף. היא ניסתה המון דברים, רצתה להרגיש בחיים. אני יודע שהיא קיבלה גם הצעות מיניות והייתה מוכנה ללכת רחוק. היא דיברה על כל מה שעובר עליה".

מפגש נעים יותר, אופטימי הרבה יותר, היה לה עם הבמאי מנחם רוט, בעצמו יוצא בשאלה. בשנת 2012 הוא ביים את "רדוף", סרט תיעודי שחשף את סיפורו האישי כילד מוכה וקורבן להתעללות מינית בקהילה החרדית. לפני שנתיים הוא ליהק את "פרחחים", סרט קצר שעוסק בחברה החרדית, וחיפש שחקנים דוברי יידיש. "כשראיתי את התמונה של חיה הבנתי שאותה אני רוצה. היה לה מבט עוצמתי ועצוב", אומר רוט. "הפגשתי אותה עם השחקן שמשחק את בן הזוג שלה והיה לי ברור שזה ההרכב. מעבר לזה, היידיש שלה הייתה מושלמת".

"היא הייתה שחקנית מדהימה, מרגשת, אותנטית", מספר אברומי קרוייזר, ששיחק לצד ולר ב"פרחחים". "היא נכנסה לדמות באופן מדהים. בכלל, היה מדהים לעבוד מולה".

מה אתה זוכר ממנה מחוץ לצילומים?
"הרגשתי שהיא לא מצליחה ליהנות משום דבר. היא כל הזמן הייתה מדברת על הקושי שלה לחוות דברים פשוטים, חוויות. היא לא הצליחה לחיות את החיים, הכל היה לה עצוב. גם המצב הפיזי שלה היה רע מאוד. היא הייתה מתעלפת די הרבה".

באותה שנה, כשהייתה בת 20, ולר נכנסה לדירת מעבר של יוצאות בשאלה. מוריה ישר, שהייתה אחת השותפות בדירה, זוכרת שכבר בשיחותיהן הראשונות השמיעה ולר רצון מפורש להתאבד. "בהתחלה לא חשבתי שזה רציני, אבל למדתי להאמין לה", אומרת ישר. "אם היית רואה את הסבל שהיה לה בעיניים כשהיא דיברה על העבר שלה, היית מבינה אותה".

את מתחברת גם למה שהיא כתבה לפני שלושה חודשים, 'בפנים בפנים אני רוצה לחיות'?
"היא הייתה אדם מאוד עצוב, אבל גם מאוד שמח. רצתה למות, אבל תמיד רצתה גם להיאחז בחיים. היא חיפשה תקוות - הכתיבה שלה, הרצון שלה להיות אמא. אבל למרות הכל היא הייתה אומרת שאלו תקוות שווא. היא לא הפסיקה להגיד לי שביום שהחיים שלה ייגמרו היא תהיה מאושרת. כשהיא הייתה אומרת את זה היא הייתה מחייכת, והיה לה חיוך ענק. העיניים שלה היו נסגרות מהגודל שלו. היא תמיד הייתה אומרת לי שהיא מחייכת בעיקר כשקשה לה".

"היא מאוד רצתה תשומת לב לגבי המוות שלה", מספר י'. "היא רצתה להפחיד את כולם ולהתגרות בכולם עם הקטעים שהיא חתכה את עצמה וניסיונות ההתאבדות שלה. היא ראתה שמתעניינים בזה והמשיכה. זה הפך לאובססיה".

את החודשים האחרונים לחייה העבירה לסירוגין בבית סוטריה ובדירות שכורות. יוסף פיינהנדלר היה מהבודדים ששמרו איתה על קשר רציף בשנה האחרונה. הוא ראה אותה ברגע של שפל, כששוב ניסתה להתאבד והובהלה לבית החולים הדסה עין כרם, אבל הוא גם ראה אותה מאושרת – אולי בפעם האחרונה. "כשהיא יצאה מבית החולים עלה לי רעיון, הצעתי לה להתנדב יחד איתי בבית תמחוי בדרום תל אביב", הוא מספר. "אני לא אשכח את הלילה הזה. היא זרחה, בחיים לא ראיתי אותה ככה. ישבה עם כל חסר בית, הביאה לכולם אוכל. דיברה איתם. ראיתי בן אדם שלא הכרתי, ראיתי את חיה הישנה, שרואה את החיים. היא לא רצתה ללכת הביתה. זה היה רגע מאושר".

הצילומים מתוך פרויקט Godbye של הצלמת קייט ריפ https://www.kateriep.com/

• סאטמר