כמעט שנה אחרי שכבשה את האירוויזיון, לוסי איוב חוזרת לבמה, וזאת סיבה מצוינת לצאת ולבדוק את החזרה שלה לשגרה, וגם על הדרך אחת ולתמיד להבהיר את הבלבול: לוסי ולוסי הן לא אותו בן אדם. החלטנו להפגיש את לוסי איוב ולוסי אהריש לשיחה על החיים המורכבים כישראליות ערביות.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
איוב סיכמה את חווייתה בתור מנחת האירוויזיון: "הרגשתי לאורך כל התקופה של האירווזיון שאני צריכה לשדר פסון כזה, של 'ברור, אני עושה את זה בהליכה, מה זאת אומרת?' וזה השתחרר בבכי ענק שלא הפסיק שעתיים - אבל הוא הגיע חמישה חודשים אחרי, כשצפיתי באירוויזיון בפעם הראשונה והבנתי את גודל הדבר הזה".
הסיפור של לוסי איוב הוא דרמה ארץ-ישראלית: היא בתם של מרון ומיכל, ערבי-נוצרי שהתאהב ביהודייה בשנות השמונים של ישראל הבנוייה. איוב סיפרה כיצד הוריה הכירו: "אבא שלי שם לאימא שלי גבס בבית חולים". בזכות החיבור של משפחה יהודיה עם משפחה ערבית-נוצרית נוצר מצב בו הייתה לה סבתא מצד אחד שברחה מביתה בחיפה ב-48', בעוד הסבתא השנייה ניצולת שואה.
הסיפורים האלה העניקו לאיוב השראה לכתוב מופע בשם "הארץ שהבטיחו לי" - שיתוף פעולה עם תזמורת ירושלים מזרח ומערב בניצוחו של תום כהן. המוזיקה הערבית-מערבית במופע מלווה שני סיפורים שרק אזכורם באותו המשפט הוא בדרך כלל חבית של חומר נפץ בחברה ישראלית משוסעת וכואבת - ה"נכבה" והשואה.
בשיחה על הנושא עם איוב סיפרה לוסי אהריש כי רק לפני שנה וחצי גילתה שסבתא שלה עברה "חצי נכבה". "אני את המושג 'נכבה' שמעתי בפעם הראשונה בגיל 18. אמא שלי התחילה להתבלבל כי היא לא אף פעם לא אמרה שסבתא עברה נכבה, ובעצם גורשה או ברחה. ואז שאלתי את עצמי אם אני מרגישה פחות ישראלית אחרי שגיליתי?"
"וזה היה גם אחרי שהדלקתי משואה, ואמרתי לעצמי - אני מרגישה עוד יותר ישראלית. כאילו הדלקת המשואה מבחינתי זה להגיד 'אני פה'". אני חושב שאנשים לא רוצים לשמוע את המורכבות הזאת", הדגישה אהריש.
צפו בכתבה המלאה ב"אולפן שישי".