קולו של דור: במקביל לנפילת מסך הברזל החל גל העלייה של שנות ה-90. בשבועות האחרונים שטף את הפייסבוק גל של סיפורי עלייה של מי שהיו ילדים בשנות ה-90'. בקבוצה שנקראת "רוסיות בלי חוש הומור וחבריהן" משתפות אלפי נשים, וגם כמה גברים, את הקשיים שחוו: העוני, מלחמת ההישרדות של ההורים והגזענות. השבוע פגשנו כמה מהם: כך נשמעים סיפוריהם.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
בין השנים 1989 ל-1999 הגיעו לישראל יותר מ-800 אלף עולים ממדינות חבר העמים. מתוכם כמאה אלף עולים - 12% - עזבו את הארץ למדינות אחרות או חזרו לארצות המוצא שלהם.
זו הייתה העלייה הכי משכילה שהגיעה לארץ: 62% מהם הגיעו עם השכלה על תיכונית, 43% היו אקדמאים. לפי נתוני משרד הקליטה רק כ-31% הצליחו להשתלב במקצוע שלהם, קרוב ל-40% נאלצו למצוא פרנסה אחרת -לפעמים בתור קופאים, שומרים ומנקים.
שלושים שנה אחרי, למרות לא מעט בעיות כמו קשישים שחיים בעוני וללא פנסיה וקשיים מול הממסד הדתי, 83% מהעולים העידו כי הם בסך הכל מרוצים מהחיים בארץ ו-10% אמרו שבדיעבד הם לא היו עולים לישראל.
לנה רוסובסקי, עיתונאית ומנהלת קבוצת הפייסבוק "רוסיות בלי חוש הומור וחבריהן", מספרת: "הקבוצה הזאת בפייסבוק התחילה מזה שזיהיתי את הצורך הזה שאנשים התחילו לכתוב ולשתף ולהרגיש שהם לא לבד". לנה הוסיפה כי אנשים כתבו כי הם חשבו שזה רק הם, שזה רק בראש שלהם "ואז את מבינה שיש פה איזושהי חוויה שהיא לא אינדיבידואלית, היא יותר קולקטיבית".
לנה סיפרה כי מדובר בחוויה של הדחקה שהם עשו בתור ילדים: "בקבוצה עד עכשיו אנשים כותבים בלי סוף את החוויות שלהם, וגם הרבה פעמים כותבים לי בפרטי: אנחנו עוברים תהליך של ריפוי".
ינה יכט שנולדה באוקראינה ועלתה בגיל 7 לארץ כתבה: "שנים לא הסכמתי לדבר רוסית ליד חברים שלי ושנים התביישתי להגיד איך קוראים לי. כי אז יגלו שאני לא במאת מכאן, לא שייכת". ינה סיפרה שכשהגיעה לבית ספר חדש בלי לדעת מילה בערבית ילד אחד דחף אותה ושבר לה את האף, ילד אחר ירק עליה בהסעה וילדה אחרת שברה לה את בובת הברבי.