אהוד ואור, הורים צעירים לגאיה בת ה-3 היו בדרכם הביתה מעוד ארוחת שבת אצל ההורים באשקלון. בכניסה לשדרות אהוד הרגיש שזה יום המזל שלו אז הוא עצר לרגע במרכז המסחרי, יצא לבדו מהאוטו ומילא טופס לוטו. בדרך חזרה הוא לחש לעצמו תפילה קטנה בלב, ולכמה שניות הוא הצליח לדמיין את רגע הזכייה.
אלא שתוך שניות הופעלה אזעקה. אהוד רץ מהר חזרה לאוטו תוך שהוא צועק לאישתו ולגאיה הקטנה לתפוס מחסה. הוא הוציא את בתו מהכיסא ורץ איתה לסופר סמוך, תוך כדי שהוא מגונן עליה בגופו. הדי הפיצוצים נשמעו מעליהם והוא נפל ונחבל בראשו.
כשהאמבולנס של מד"א הגיע, גאיה צעקה שהיא לא מוכנה שיקחו את אבא שלה והוא קפא במקום. הראש שלו דימם מהמכה והלב שלו נשבר לרסיסים.
בדיוק באותם רגעים באולם הספורט הסמוך הסתיימו ההכנות לקראת הארוע של תנועת בני עקיבא שדרות. חודש ימים שמיטב בת 18 וכל החברים שלה, חיכו לרגע המרגש הזה. הם עבדו יחד על קטעי קישור מצחיקים ועל ריקודים וצבעו את הקירות. כשהצבע האדום היכה ברקע מיטב הסתכלה סביב וראתה 400 איש צועקים בהיסטריה, רצים לשום מקום, שוכבים אחד על השני ברצפת אולם הספורט, גיבורים חסרי אונים.
לידה נשכבה פתאום חניכה שלה בת 14 שהיתה בהתקף חרדה קשה וסבלה מפירכוסים ומרעידות בידיים ובשיניים. מיטב נתנה לה יד וניסתה להרגיע אותה, ואת עצמה. תודו שזה מראה מוזר - ילדה בת 18 מוצאת את עצמה במאבק הישרדות פוצע. "כן אני רגילה לזה", היא סיפרה לי שעה אחר כך בטלפון ופתאום קלטה את מה שאמרה. הרי איך אפשר להתרגל למציאות כזו?
רגע לפני ששיחת הטלפון שלנו הסתיימה, צעקות נשמעו ברקע עוד פיצוץ. זה רק בלון היא צחקה, בלון רגיל כזה של ילדים, לא בלון נפץ מעזה. צחקתי וכאבתי איתה את מה שעובר עליה, על כולנו. וכולנו הרי מבינים זה חייב להשתנות. סבב מסתיים וצילו של הסבב הבא כבר באופק.
הטראומה נצרבת, נפשם העדינה של הילדים האלה לא מספיקה להחלים. עשרות אלפי צעירים, הורים, קשישים וילדים שנשארים לבדם באפלה, בחוסר וודאות. כתובת אש בצורת מגן דוד על צלע הר מרוחק ונשכח אי שם בעוטף עזה. את אף אחד הם לא באמת מעניינים וכלום לא באמת משתנה כאן. בירושלים דוהרים לבחירות שלישיות וכאן בעוטף עזה רצים למרחבים מוגנים. קוראים לזה אטימות.