ישראל ידעה לא מעט הפגנות, מהפנתרים השחורים, דרך המחאה החברתית ועד הפגנת בני העדה האתיופית. אבל בשנים האחרונות, מאז הסתבך ראש הממשלה בחקירות פליליות, נדמה שכל צומת, כיכר או רחבה הפכו לזירת התנגחות פוליטית. אך ריבוי ההפגנות אינו מעיד על כמות המשתתפים - בכיכר גורן בפתח תקווה, רחוב בלפור בירושלים או כיכר הבימה בתל אביב - לכל הפגנה מגיעים כמה עשרות אנשים בלבד, לרוב אותה קבוצת מפגינים. כתבנו יצא לבדוק - מי הם?
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
אמיר השכל שירת בצה"ל 32 שנים, הוא היה טייס ומפקד בסיס, אך בשלוש השנים האחרונות הוא בעיקר מפגין נגד נתניהו: "עד שנתניהו לא ייצא מחיינו אני אהיה בצמתים ובכיכרות. אתה מדבר עם אחד שנמצא כבר שלוש שנים וחודשיים בכביש – עכשיו אני ארים ידיים? יצאתי באוקטובר 2016 לראשונה".
גם דוד קוזלובסקי, פעיל ליכוד וסטודנט למשפטים בן 27, מעביר הרבה מזמנו בהפגנות: "אני לא חושב שזה המקצוע שלי, אני נאלץ להפגין, אין מה לעשות המדינה שלנו חשובה לנו. אנחנו מאמינים בכל מיני ערכים, אם אנחנו חושבים שיש הפגנות שיעזרו לנו לממש את המסר שלנו, אז אנחנו עשים את זה. אם נתניהו ייפול בגלל אותן חקירות תפורות אז הדמוקרטיה פה תיפגע".
אך למרות המילים הגדולות, לא ברור אם מה שמוביל את המשתתפים להפגנות זה הערכים והאידיאולוגיה, או דווקא תחושת ה"ביחד" המיוחדת שנוצרת שם. "הרבה פעמים מדובר באנשים מתוסכלים שמרגישים שאף אחד לא רואה אותם", הסבירה ד"ר דיאנה לוצאטו, אנתרופולוגית וסוציולוגית. "הם רוצים להרגיש חשובים, הם רוצים התייחסות, ולפעמים הם רוצים גם להיות עם אנשים אחרים ואז לא להרגיש את הבדידות והקיפוח". אחד מעוברי האורח שרואה מידי יום את המפגינים מחוץ לבית בבלפור יסכים עם לוצאטו: "אני חושב שזה פשוט אנשים שמשעמם להם".