רוני, בנה של אורה, נולד לפני שמונה וחצי שנים כבת. "מבחינתנו הוא נולד כנקבה, אבל מרגע שהוא דיבר זה היה בלשון זכר. כשהוא רק התחיל לדבר הוא כבר שאל אותי: 'איך יודעים מי בן ומי בת?'. עניתי שלפי איבר המין והוא נכנס למצוקה גדולה", מספרת אורה. "כשגמלנו אותו מטיטולים הוא לא הסכים לעשות פיפי בישיבה, רצה כמו בנים. השיא היה כשהלכנו איתו למסעדה והוא פשוט עבר משולחן לשולחן ואמר לכולם: 'אני בן ויש לי בולבול'.
"הייתה לו רתיעה מכל מה שקשור לנשיות. התחלנו להבין שיש פער בין השיער הארוך והשם שלו לבין איך שהוא חווה את עצמו, אז בגיל שלוש מצאנו לו שם חיבה לא מזוהה מגדרית. לא ידעתי אז כלום על טרנסים והילד הזה פשוט לימד אותי. הלכתי גם לקבוצות תמיכה במרכז הגאה, לייעוץ, חיפשתי כל אינפורמציה. בגיל חמש כבר הכנסנו אותו לגן חובה כבן".
הכרת עוד אימהות כמוך, ילדים כמוהו?
"לא חשבתי בכלל לפגוש אימהות אחרות, אבל יום אחד ראיינו אשת חינוך מוכרת שאמרה שאם הילד מביע רצונות לא קונפורמיים מבחינה מגדרית, לא כדאי לתמוך בזה. קראתי את זה ונזעקתי. זאת אשת מקצוע, יש לה מעמד, זה יכול להשפיע על הגננת שתפגוש את הבן שלי בשנה הבאה. הרגשתי שם כל כך הרבה חוסר ידע שהייתי חייבת להגיב, אז כתבתי בפייסבוק פוסט יציאה מהארון. מיד קבלתי מלא תגובות של אימהות אחרות לטרנסים וטרנסיות וישר הבנתי שאני יכולה לקיים איתן קשר משמעותי. הקבוצה בעצם קמה מעצמה באותו רגע".
הקבוצה המדוברת היא "ברית הלביאות", ארגון של 40 אמהות (ועכשיו גם אבות ובני משפחה) שמשנות את העולם. לכל אחת מהלביאות יש סיפור אישי שבמרכזו ילד ילדה שלימדו אותה שיעור בהכלה ובתמיכה; אילו נפגשתי איתן לפני עשור או אפילו חמש שנים ומנסה לדבר איתן על טרנסג'נדרים וטרנסג'נדריות, הן היו מביטות בי כאילו השתגעתי. מה להן ולזה? אבל החיים זימנו להן היכרות.
הסיפורים האישיים שונים כמובן זה מזה, וכך גם היכולת להיחשף. אורה, מייסדת הקבוצה, לא מופיעה כאן בשמה האמיתי; לא שהיא חלילה מתביישת, אבל בנה רוני לומד בכיתה ב' בעיר במרכז הארץ, ורוב חבריו לכיתה אינם מכירים את העבר שלו והיא בוחרת להישאר כרגע בעילום שם. "הכי חשוב זה טובת הילד", היא מדגישה.
למרות ההבדלים, יש לא מעט תחושות משותפות לכל הנשים הללו. לכולן יש בנים ובנות שהבינו בגיל העשרה או לפניו שהם רוצים לעבור התאמה מגדרית, ותהליך הגילוי וההתמודדות איתו דומים כמעט תמיד - בין אם הוא מסתיים בילד מבסוט בבית ספר יסודי או בחייל מרוצה ביחידה קרבית, כמו במקרה של שרית בן שימול.
"בגיל 14 דין בא וסיפר לנו שהוא נמשך לבנות", מספרת בן שימול. "זה עבר חלק ולא היה מפתיע - הוא תמיד היה טום בוי, שנתיים וחצי חשבנו שהוא לסבית. בגיל 16 וחצי הרגשתי שהוא משתתק ונכנס לתוך עצמו, וכשדובבתי אותו הוא אמר שהוא יודע שהוא פשוט בן. הייתי מאוד מופתעת, אבל הוא הסביר שהוא חקר ולמד, קרא ברשת והבין מי הוא. הכל היה מסודר לו בראש".
איך הרגשת באותו רגע?
"זה לא היה פשוט. וואלה, מה עושים עם זה? איך מתחילים לשתף? אני אמא לארבעה, יש לי אחריות על עוד שלושה ילדים. לא היה לי מושג איך אני מתקדמת. בפעם הראשונה בחיים לא היה לי עם מי לדבר".
אני מחזיקה מעצמי נאורה, וחטפתי הלם
שרית מארחת את המפגש הזה במטבח המרווח שלה בהרצליה. מולי שש נשים והשיחה איתן תוססת; הן חזקות, מרשימות, מלאות אנרגיה ולהט, יודעות מה הן רוצות. לכל אחת מהן יש דרך אחרת להביע זאת, אבל כולן מאוחדות סביב אותה מטרה: להפוך את העולם למקום טוב ומכיל יותר לקהילה הטרנסית, ספציפית ילדים ובני נוער שמבקשים לעבור התאמה מגדרית.
גם שרית מספרת על תהליך ממושך של לימוד והפנמה. "אני מהרצליה, מחזיקה מעצמי נאורה, משכילה, ואני חטפתי הלם. ידעתי שיש דנה אינטרנשיונל, אבל חוץ מזה כלום. לא ידעתי שיש עוד בני נוער, שיש קהילה. היו לי רק חרדות".
ומה עשית איתן?
"אמרתי לבעלי, 'אשתף אחרים רק אחרי שאעבור את התהליך עם המשפחה. אני רוצה להגיע מוכנה לעולם. בוא נתחזק כדי שנוכל לתת תשובות לכל השאלות כשנצטרך'. הרי זאת אחריות מאוד גדולה כלפי הילד, כלפי שלושת הילדים האחרים. אז התחלתי לחפש אינפורמציה והלכנו לטיפול משפחתי אצל מישהי שמתמחה במגדר".
איך קיבלו את זה האחים של דין?
"לקח כמה חודשים לשתף את האחים הגדולים, ואחר כך התחלנו לפתוח את זה לכולם. זה לא היה קל, אבל זה הצליח. דין היום בן 19 ומשרת ביחידה קרבית מעורבת. הוא לא נחשף ציבורית, אבל הוא התגייס רגיל".
איך מתייחסים אליו בצבא?
"לפני הגיוס הוא ביקש מיוהל"ם (יחידת יועצת הרמטכ"ל לענייני מִגדר) שלא יעדכנו את היחידה שלו. הוא רצה להגיע 'נקי', וכך היה. אחרי כמה שבועות הוא שיתף את המ"כים שלו ואחרי חודש עשה שיחה פלוגתית וסיפר לכולם. זה עבר לגמרי בהצלחה. טוב לו שם, הוא מרגיש שייך. מבחינתו זה כבר לא עניין".
מתיק שמש מפתח תקווה הייתה אם לילדה שאהבה לשחק כדורגל עם הבנים בשכונה; גם הם חשבו שהיא פשוט קצת טום בוי, אבל היא תמיד ידעה שזה יותר מזה. השם הוא עדיין עפרי, אבל מאז כיתה ט', עפרי שמש היא בן. "הייתה לי ילדה נהדרת", אומרת מתיק, "ויש לי עכשיו בן חלום".
הסיפור של עפרי ושל מתיק סופר בסדרת הדוקו המצוינת "טרנס קידס" ששודרה ב"יס". שם נחשף גם הסיפור של עופרית מצס מראשון לציון, עוד לביאה שבאה לדבר היום, ושבנה לירון מצס שנולד כנקבה הפך לנער הטרנסג'נדר הצעיר ביותר בישראל שעבר שאיבת ביציות.
הייחוד בסיפורה של תמי (השם האמיתי שמור במערכת) הוא שיש לה שני ילדים טרנסים, האחד בן 15 וחצי והשני בן תשע, ועוד בת. "נולדו לי שלוש בנות", היא מספרת, "הן היו יפות מאוד, אולי בגלל זה הכל קצת הפתיע אותנו. אתה יודע, אנשים חושבים בסטראוטיפים. הבכור היה מהתחלה טום בוי, ובכיתה ה' בערך התחילה הסתגרות שלוותה במצוקה נפשית ומחשבות אובדניות. גם הוא לא הבין מה קורה. רק בזכות שיטוט באינטרנט הוא התחיל להבין שהוא לא לבד ומה בדיוק הוא מרגיש".
במה זה התבטא?
"הוא התחיל להחליף בגדים, ביקש שנקנה לו תחתוני בוקסר, ואני ככה בתמימות שאלתי, 'את רוצה להיות בן?'. לא הבנתי שזאת בכלל אופציה. כשהוא הבין בעצמו, הוא שיתף אותנו. והתחיל תהליך מאוד מורכב. אמרנו לו מיד שנקבל אותו איך שהוא, אבל זה היה מאוד מסובך - לחקור, להבין מה זה. לאבא שלו היה קשה כי הבכור מאוד עדין ובעלי הוא זכר אלפא כזה, אז לקח לו זמן להבין שהוא בן, אבל לא בן כמוהו. מה שהקל עלינו הוא שזה היה כבר בתחילת התיכון והוא לא היחיד בבית הספר, יש עוד כמוהו בשכבה. אנשים לא נפלו מהכיסא כשהוא אמר שהוא עובר תהליך. בשלב הזה המשפחה התאחדה ואמרנו, ממשיכים הלאה".
ואיך פתאום הבנתם שיש עוד טרנס בבית?
"כשהוא היה בן חמש הוא ביקש לקצר את השיער, לא הסכים ללבוש גרביונים. התחיל אצלנו שיח בבית - אולי זה חיקוי של הבכור? אולי זה סתם? אבל אני בתוכי ידעתי שזה לא. זכרתי שתמיד היו לו משאלות כאלה, הוא היה אומר "אלוהים, חבל שאין לי בולבול'. אם זה היה סתם, הבת הייתה מתישהו מתפלקת לו. זה לא היה שורד אם זאת הייתה הצגה, והחלטנו ללכת איתו".
הוא היה נורא קטן. עדיין.
"לכן זה עדיין מסובך, ממש התחלה של תהליך. בבית ספר אמרו שעדיף לחכות עוד שנה לפני שמודיעים, אבל בינתיים בבית הוא חופשי ולבוש כבן כבר שנתיים. ואני אענה כאן על שאלה שתרצה לשאול ואחרים שואלים, 'איך יודעים?' ו'אולי זה לא באמת?'. כשזה באמת קורה, אם אתה הורה ערני - אתה יודע שזה זה".
"רגע, מה יש לו למטה?"
אין בין הלביאות הסכמה על האופן שבו מספרים את הסיפור שלהן, וכנראה לא צריכה להיות. אורה למשל הייתה מעדיפה שהשיח כולו יהיה מאוד אחיד; היא לא אוהבת את המילה "לקבל" ומעדיפה להשתמש במילה "לתמוך". אלא שמעבר לנוקדנות המילולית, הנשים הללו מצליחות להעביר סיפור מרגש וגם ללמד את כולנו שיעור. "בשלב מסוים הבנתי שאני צריכה לייצג את הבן שלי ואת כל הילדים והילדות שהם כמוהו", אומרת שרית בן שימול. "הפכתי את העיסוק שלי להסברה, יש לי הרצאה בשם 'אימא גאה'".
למה קראתן לעצמכן הלביאות?
שרית: "כי אנחנו באמת חבורת לביאות. אני כל הזמן עומדת על המשמר, בהיכון, חומת מגן. מחלקת הסברה, חזקה, מוכיחה שזה עובד, שזה בסדר. דווקא בקבוצה אני הכי רגועה ולא צריכה להיות לביאה. פה זה המקום השקט שבו מבינים מה עובר עליי ואף פעם לא ישפטו אותי. נניח, לא הייתי מצליחה לעבור את הניתוח העליון של דין בלי הקו החם שלנו, שאני מתקשרת אליו בחמש בבוקר לשאול 'מה עושים לעזאזל?'".
מתיק: "אנחנו משנות את ההיסטוריה. לי לא היה למי להתקשר, לבאים אחרינו יהיה הרבה יותר קל. לא הייתי מסכימה להיות חלק מקבוצת תמיכה של אימהות שסתם מקוננות ונותנות ידיים, אנחנו מרימות אחת לשנייה וככה מתמודדות עם אנשים שאומרים, 'כל מה שהילד צריך זה שתי סטירות לחי'".
תמי: "הקבוצה הזאת היא סוג של נירמול. יש לי שני ילדים טרנסים, ברור לך מה אנשים אומרים לנו? מה אנשים מרשים לעצמם להגיד?".
אורה: "זה לא כמו יציאה מהארון – קיבלתי, תודה, זהו. הורים לטרנסים צריכים להיות אקטיביים בתמיכה שלהם. לילדים יש המון התמודדות מול מערכות, מול בית הספר, מול קופת חולים. זאת התמודדות מאוד בודדה, והקבוצה מאפשרת להורה לא להיות בודד".
מה הכי מעצבן אתכן ביחס שמקבלים לילדים?
עופרית: "כל הזמן מתעסקים במין ובמגדר, מבלבלים את המוח. 'רגע, מה יש לו למטה? הוא עבר ניתוחים?'. מה זה עניינכם? אחר כך מתחילים להתחכם, 'אם הבן שלך טרנס ויש לו חברה, אז היא לסבית?'. זה חוזר על עצמו כל הזמן, ולירון בכלל רוצה שקט. הוא רוצה להיות בן, לא להיות בקטע של טרנס, סתם לחיות את חייו בלי שכל הזמן יבקשו ממנו הגדרות, או להשתייך באופן כזה או אחר לקהילה. נורא נמאס לו".
שרית: "אנשים חושבים שהם יכולים להגיד לך איך לחיות. מי שהוא לא נורמטיבי, הוא לא בסדר. אני שונאת אנשים שלוקחים מונופול על חוכמה".
מתיק: "זה יכול לבוא גם מאנשים קרובים. אמא שלי הייתה שואלת בהתחלה, 'למה את נותנת לו לעשות מה שהוא רוצה?'. הרעיון הזה שכאילו הוא בוחר, שזה טרנד".
תמי: "אנשים שמייעצים לך 'זה מוקדם, צריך לחכות'. מה הם חושבים, שאני לא מרוכזת בזה? שלא בחנתי את כל האופציות? שלא שאלתי את עצמי אם הקטן בעצם רק רוצה לחקות את הגדול? זה מצחיק שאנשים חושבים שאתה כהורה לטרנס לא שואל את עצמך שוב ושוב את כל השאלות הכי קשות".
האשמתי את עצמי כי הבאתי לעולם ילד שצריך לסבול
כשהשיחה מגיעה להתחבטויות של ההורים, הלביאות מעלות את נושא האשמה על שני היבטיו - חיפוש אשמים ותחושת אשמה. "יש מסרים שעוברים, שאם הילד טרנס אז אתה יצרת את זה, מישהו אשם", אומרת אורה. "וכמובן הדבר שהכי עצוב לי: שהילד שלי, בניגוד לילדים אחרים, צריך כל הזמן לפקפק בזהות שלו. למה? למה זה מגיע לו?".
מתיק: "לי נמאס מחוסר המודעות. אתה בא לבית חולים עם ילד שנשברה לו הכתף והרופאה מתחילה להשתגע מזה שהוא רשום בתעודת זהות כבת. עושה מזה רעש גדול, שואלת בקול רם. ואני שואלת, איך זה קשור עכשיו לכתף שלו? ולמה את לא יודעת איך ניגשים למטופל טרנסי?".
מתי אתן הרגשתן אשמה? ואיך נפטרתן ממנה?
עופרית: "כשלירון היה בן 15 הוא חתך את עצמו בחזה. הוא פצע את עצמו, ואז הבנו הכל. הרגשתי רגשות אשמה על זה שלא הייתי שם, שלא פתחתי קודם את העיניים".
שרית: "אני הרגשתי אשמה כשהבנתי כמה זמן הבן שלי התחבט וכמה זמן לקח לו לשתף אותי. חבל שהוא לא התחיל קודם. זאת תשובה טובה?".
מתיק: "אני לא מתביישת להגיד, האשמתי את עצמי על זה שהבאתי לעולם ילד שצריך לסבול, ילד שצריך לעבוד קשה כדי להיות מי שהוא. הבאתי ילד בריא פיזית, ובאיזשהו מקום ההורמונים והניתוחים קצת מזיקים פיזית. אז אני שואלת את עצמי, מה תהיה תוחלת החיים שלו? אנחנו אימהות מהממות ואנחנו עושות דרך מהממת, אבל יש הרבה שאלות שעוד נתמודד איתן. זאת התמודדות, רק שביחד יהיה לנו כוח גם להתמודד וגם לשנות את העולם מסביב".
אורה: "עזבו רגע את האשמה, אני הייתי רוצה לבקש מאנשים בעמדות מפתח שיעשו את תנאי החיים של אנשים טרנסים יותר קלים. זה לא דורש הרבה חוץ מלפתוח את הלב. שמערכות הבריאות, החינוך והפנים יתנו את הדעת על הדברים שהילדים שלנו מתמודדים איתם ואיך לפתור אותם. למה אחרי שילד עובר ועדה, ומשרד הבריאות מאשר לו להיות מי שהוא, בא משרד הפנים ומענה אותו עם הרישום? בשביל מה זה טוב?".
מתיק: "שתדע שאצל הילדים עצמם זה עובר הרבה יותר בטבעיות. היה ילדה, טום בוי ששיחקה איתו כדורגל, ועכשיו יש ילד והוא משחק אותו דבר".
לא ראיתי טרנס שחזר אחורה
בשלב זה מצטרפת לשיחה רחל כהן, אמא של דניאל, בן 19 וחצי שעובר כעת קורס קדם צבאי של תכנות מחשבים. רחל היא החדשה ביותר בקבוצה וממעטת לדבר, בעיקר מהנהנת בהסכמה. אצלם הכל התחיל לפני שנתיים וחצי, כשדניאל הודיע מי הוא. מאז, באיטיות אך בנחישות, כל המשפחה לומדת לחיות איתו באהבה. "התמיכה של המשפחה וההורים קריטית לתהליך", היא אומרת. "אנחנו אמורים להקל על הילד שלנו, וכשאין לנו מושג איך עושים את זה, חייבים קבוצה. לכן גם אין לי בעיה להצטלם כאן. זה התפקיד שלנו".
הרבה אנשים רוצים לדעת מה מותר לשאול ומה אסור. לפעמים מרגישים לא בנוח לדבר איתכם.
רחל: "תלוי מי שואל. לאחותי מותר להתעניין בניתוחים שדניאל עובר, לאיזו אישה שבקושי מכירה אותי מהעבודה זה לא מתאים".
עופרית: "זה עניינים פרטיים. הבן שלי בן 19, הוא צריך להחליט במה לשתף ובמה לא. לא אני. בגלל זה בין השאר כתבתי את הספר שלי, 'תמיד רציתי בת'. שאם מישהו רוצה להכיר סיפור כזה, שיכיר אותו".
שרית: "אם מישהו שואל בגסות רחוב, אני עונה לו שזה לא עניינו. כאילו מה, השתגעתם? יש לכם זכות לדבר על איברי המין של הילד שלי? לו יש זכות לפרטיות. כן ניתוחים, לא ניתוחים, כן הורמונים, לא הורמונים - זה לא עניינו של איש מה בדיוק התהליך".
אורה: "כל ילד הוא מקרה ספציפי, כל אחד כמו שהוא רואה את עצמו ואת הזהות שלו. אני רוצה שהבן שלי ירגיש טוב עם איך שהוא בא לעולם, בלי לחץ לעשות ניתוח או כל מיני התאמות שנכפות. גם מלחץ סביבתי הפוך שאומר 'אם אתה בן, אתה צריך להיות כזה וכזה'. הוא מאוד צעיר ואני רוצה שהוא יהיה משוחרר ממוסכמות".
אתן חייבות להסכים שחלק מהשאלות המוכרות של אנשים במקרה של צעירים – האם זה לא מוקדם מדי, מה אם הם יתחרטו – הן בכל זאת לגיטימיות.
שרית: "כל השאלות לגיטימיות, תלוי באיזה קונטקסט".
רחל: "ואלו שאלות שגם אנחנו שאלנו את עצמנו, ולא פעם אחת".
אורה: "זה לא שמישהו בא ואומר 'אני מרגיש משהו', וישר עונים לו 'אז בוא נלך לבית חולים ונוריד'. צריך שתהיה עקביות, ואז הגיל פחות רלוונטי. יש כאלה שמגובשים בגיל צעיר. הילד שלי כבר בגיל ארבע הגיע למצב שהוא לא היה מוכן לראות את הסבים שלו, כי הם היו מדברים אליו בנקבה. וגם תזכור שהתהליכים ברובם הפיכים. אם מפסיקים לקחת הורמונים אפשר להיכנס להריון".
מתיק: "מרגע שעופרי התחיל לחפש באינטרנט, בגיל שבע, הוא הבין מי הוא. הוא הסביר לי מהתחלה שזה חד משמעי. אני לא ראיתי עד היום טרנס שחזר אחורה".
אורה: "הפחד מהבלתי הפיך הוא מובן, אבל להכריח אדם לחיות במגדר ובזהות שלא תואמת למה שהוא מרגיש - זה נזק הרבה יותר גדול מלאפשר לילד לחיות כמו שהוא רוצה".
תמי: "כשהבכור יצא מהניתוח העליון הוא שיתף אותנו שממש לפני הכניסה הוא נבהל ושאל את עצמו אם זה באמת הצעד הנכון. זה הפך לי את הבטן, חשבתי שאני מתעלפת. סיפרנו את זה ישר לפסיכולוג שליווה אותו והוא התרגש נורא ואמר שזה מראה על בגרות, כי הוא שואל את עצמו אם זו לא טעות. זה טבעי לשאול את עצמך אם לא תתחרט".
עופרית: "בוא תשמע סיפור: המשפט הראשון של לירון אחרי הניתוח היה 'אמא, את לא מבינה כמה סבלתי'".