ככל שאנחנו מתקרבים ליום הבוחר, גדל וגדל הלחץ שמופעל על היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט. כולם רוצים לשמוע את מוצא פיו ומסקנותיו, ורבים תולים תקווה בהחלטה כזו או אחרת שלו, לשנות את המאזן הסופי. בסקר שפירסם ניסים משעל בסוף השבוע האחרון ברדיו 103FM, עלה שכשליש מהמצביעים ישנו את הצבעתם המתוכננת אם יוחלט על הגשת כתב אישום.
אם נשים את היד הכרותה לרגע בצד (מילולית, כמובן), אני חייב לומר שיש היגיון בסרטון שפרסם אמש ראש הממשלה נתניהו ובדברים שאמר בו ("לא מתחילים בשימוע לפני הבחירות אם לא מסיימים את השימוע עד הבחירות"). שימוע הוא כמו הליך שיפוטי, והגיוני שככזה הוא יתבצע לאחר הבחירות.
כמובן שהיו אחרים ומכובדים שחשבו אחרת ממני. אחד מהם הוא השופט לשעבר בבית המשפט העליון, אליהו מצא, שהגדיל לטעון שהסרטון של נתניהו הוא הסתה. אין לתאר. מה שקורה כאן הוא שמערכת המשפט מקבלת את ההפגנות הבלתי פוסקות מול בית היועמ"ש כחלק מהמשחק הדמוקרטי, אבל מגדירה כ"הסתה", הגדרה בעלת משמעויות פליליות, בקשה לגיטימית של הצד השני ש'ישחקו איתו פייר'.
חברים יקרים, אתם אולי חושבים שאנחנו לא בשלים מבחינה קוגניטיבית - אך יש לכם טעות. אנחנו מבינים בדיוק את מה שאנחנו רואים מול העיניים. אנחנו רואים אכיפה סלקטיבית ומערכת שלא מסוגלת לקבל ביקורת. ביקורת! לא כל ביקורת היא הסתה.
אירועי הימים האחרונים מוכיחים את מה שאני אומר כל הזמן. את תפקיד היועמ"ש יש לפצל ולעבור לדגם הבריטי, בלי מחלקת הבג"ץ. את המחלקה הזו בכלל אפשר להפריט.
אבי גבאי עשה את הדבר הנכון. ולבני? היא בצרות
לא נשכח את הכותרת הפוליטית של השבוע שעבר, שהגיעה מהלב הפועם של מחנה השמאל, הבשורה לרגע של הבחירות הקודמות, מפלגה אחת, כמעט ללא תנועה. בבוקרו של יום שלישי סתמי, קרוב ל־100 ימים לפני ההליכה לקלפי, קיבלה ח"כ ציפי לבני - מול פניה - גט מיו"ר העבודה אבי גבאי. בלי הכנה מוקדמת מבחינתה, הרומן שנקרא 'המחנה הציוני', נגמר. התפוגג.
בטור הקודם שלי כאן ובתוכניתי ב־103FM ייעצתי לגבאי לעשות בדיוק את המעשה הזה. "הייתי מתחיל בלהודות לגברת לבני על שירותיה ולבקש ממנה לעזוב את מפלגת העבודה יחד עם חבריה. מה הנכס האלקטורלי שהיא מעניקה?", שאלתי. לכן, ולמרות הביקורת שקיבל על הדרך שבה בחר להראות ללבני את הדלת, אני שב ואומר: גבאי, עשית את המעשה הנכון, למען מעט הכבוד שנותר למפלגה שהקימה את המדינה הזו, ושפניה לשפל של 8 מנדטים בבחירות הבאות. האיחוד עם התנועה של לבני היה השפלה. טוב שהתעשתת, טוב שעשית את הדבר הנכון ובחרת בדרך עצמאית.
הימים האחרונים מלמדים יותר מכל עד כמה אבי גבאי שולט על קן צרעות גדול, התמודד ומתמודד עם הספדים לקריירה המנהיגותית שלו, עם ניסיונות מאחורי ולפני הקלעים לקבור אותו בקבורת חמור, ועם מועמדים מטעם עצמם שמחכים להזדמנות לרשת את כסאו. אני לא מסכים איתו בהרבה דברים, אבל הוא לא איש רע. הוא איש טוב שנעשו לו דברים מתועבים, דברים שגם להם יש קרוב לוודאי השפעה לא קטנה על מצבה של המפלגה כפי שהוא משתקף בסקרים.
בעידן של שברי מפלגות, אני מאמין בכוחם של גושים גדולים, ובתרומתם למשילות וליציבות שלטונית. בסופו של דבר, ההתעשתות של גבאי עוד עשויה להוביל לתוצאה הנכונה בקרב מצביעי מפלגת העבודה ההיסטוריים. אני מקווה שהם מבינים כעת שלמפלגה הזו יש עוד מה למכור.
ולבני? היא, לעומת זאת, עם הרקע העשיר שלה במעבר מרשימה לרשימה, נמצאת בצרה גדולה מאוד. ספק אם התכוננה לתרחיש הזה ברצינות הראויה. לו אני הייתי במקומה, סביר שהייתי דבק ברשימת התנועה, ולא חובר למפלגה נוספת. מצד שני, לפיד וגנץ בהחלט יכולים להפתיע ולהעניק לה קרש הצלה. במצב כזה אף אחד לא יהיה המום אם היא תעשה תנועה חדה, ותיקח אותו בשתי ידיה. בכל זאת, חשוב לשים את האגו בצד.