אלו ימים לא פשוטים למצביעי השמאל. הגוש הפוליטי מתפורר, מתפצל ומתיישר לימין. המרכז נמתח בין ימין מובהק לשמאל מסויג, ובתווך עומדים שני מנהיגים שמתרחקים מהשמאל כמו ממושבת מצורעים: בני גנץ המנופף בקרקפות מחבלים, ויאיר לפיד שעוטה טלית ומחבק את ירושלים לבל תיחצה. משמאלם ניצבות מפלגת העבודה עם מנהיג שאוחז בתפיסת עולם ימנית ושאפילו לא מוכן להגדיר את מפלגתו כשמאל, והמפלגות הערביות שמרחיקות מעליהן את מרבית המצביעים הציונים.
משבר הוא הזדמנות, אומרת קלישאת הניהול, וקריסת השמאל היא שעת הכושר הטובה ביותר שמרצ הייתה יכולה לייחל לה. המפלגה היחידה שלא מנערת מעליה את התיוג השמאלני אלא הופכת אותו לסלוגן הייתה אמורה לקבץ את המצביעים היתומים ולאסוף אותם אל ביתה הערוך לקליטתם תחת ההנהלה החדשה. יו"ר התנועה תמר זנדברג הייתה אמורה להיות הליידי ליברטי של השמאל, הבו לה את חסרי הבית וסחופי הסער. אבל הם לא באים.
מרצ הולכת היום (חמישי) לפריימריז הראשון בתולדותיה, אבל לרוב המועמדים מוטב לשמור על הדיי-ג'וב, קובעים הסקרים. המחמיאים שבהם מותירים את המפלגה עם חמישה-שישה מנדטים – תקרת הזכוכית האלקטורלית של המפלגה מאז בחירות 2003. באפוקליפטיים שבסקרים מרצ פשוט נרמסת מתחת לגוש המרכז המאוחד. זנדברג מצדה משוכנעת שהשמועות על מות השמאל מוקדמות: היא נבחרה על בסיס הבטחה לעשרה מנדטים, והיא לא נסוגה מהיעד השאפתני גם למול הסקרים שמציגים את התחזית באור כמעט נלעג. "אנחנו הולכים לבחירות", היא חוזרת ואומרת, "ואני לא קובעת את התוצאות לפני הבחירות". מרצ, היא מנבאת, תהיה ההפתעה של בוקר ה-10 באפריל.
עבודה של מרצ
זו שעה מרתקת לצפות בזנדברג. רק לפני שנה היא זכתה בניצחון סוחף בקרב על ראשות מרצ, כעת היא מובילה אותה למה שעלול להסתיים בתבוסה - אבל הסיטואציות השונות בתכלית לא ניכרות בה. היא מובילה את מרצ כמפלגה שנאבקת על חיינו, גם בשעה שהיא נראית כמפלגה שנאבקת על חייה. קשה להכריע אם הלהט שלה נשען על אמונה עצמית כנה ועוצמתית עד כדי חשש לעיוורון, או שמדובר באמצעי שכנוע מול שיירי השמאל.
לפרקים זו גם שעה מתסכלת לשוחח עם זנדברג, מפני שהאידיאולוגיה המוצקה והרטוריקה הלוחמנית שלה מביסה כל ניסיון של המראיין לנגח את הרוח המשולהבת בחומת המציאות. על מצבו הקודר של השמאל היא בכלל לא רוצה לדבר; הכרה בסקרים נתפסת בעיניה כתבוסתנות, וחישוב מסלול מחדש בהתאם אליהם – בדרך לאיחוד מציל חיים עם מפלגת העבודה למשל – בכלל לא עומד על הפרק. לעתים קרובות עולה התהייה האם זנדברג לא משמיעה זעקת קרב באוהל ריק.
אבל היא משוכנעת שלצו הגיוס שלה ייענו רבים. למה? כי "רוב הישראלים חושבים מרצ", כפי שטענה סיסמת הקמפיין. "המהפכה הפמיניסטית, המהפכה הלהט''בית, השלום – המון דברים הם מבית היוצר של מרצ, נושאים שהמפלגה הפכה אותם למציאות ואפילו לקונצנזוס", היא מסבירה. "הסכם השלום שכל ראש ממשלה יעשה יהיה על בסיס יוזמת ז'נבה שעשה יוסי ביילין ממרצ, וכשביבי נתניהו הולך לכנס בחו"ל הוא לא מתגאה בהתנחלויות של סמוטריץ' – הוא מתגאה במצעד הגאווה שהובילה מרצ". מרצ, טוענת זנדברג, עיצבה את המציאות הישראלית יותר מכל מפלגה אחרת.
אלא שהסכמה ציבורית רחבה לא תמיד עוברת בחריץ הצר של תיבת הקלפי. רוב הישראלים אולי חושבים מרצ – אבל מצביעים יש עתיד וחוסן לישראל. "המרכז החלול", כפי שזנדברג מכנה אותו בבוז, מתגלה בינתיים כפופולרי הרבה יותר מהשמאל הנחרץ שלה. היא אומרת שהבחירות הן "מרצ או סמוטריץ'", אבל היריבים שלה הם גבאי, לפיד וגנץ. ההיסטוריה מלמדת שלנדוניה הפרלמנטרית המכובדת של מרצ אין ערך אלקטורלי. אבל זנדברג משוכנעת שהיא יכולה לשנות את זה. "אני צריכה לשכנע בן אדם להצביע במה שהוא מאמין בו", היא אומרת. "זאת העבודה שלי. כמה קשה זה צריך להיות?".
אני אנווט שמאלה
זנדברג, היו"ר הצעירה בתולדות מרצ (בת 42), באמת הייתה אמורה להיות המרעננת הרשמית של השמאל. הבחירה שלה לרוץ בשנה שעברה לראשות המפלגה הסתיימה בניצחון מוחץ לאחר פרישת שני יריביה – זהבה גלאון מתוך הכרה בתבוסה ואילן גילאון מסיבות בריאותיות. זו הייתה הצבעת אמון גורפת (71 אחוזי תמיכה) של חברי המפלגה בדרך החדשה שסימנה להם זנדברג: הדרך בחזרה לשלטון. "הגיע הזמן שניקח חלק בהנהגת המדינה", אמרה להם כשהכריזה על הצטרפותה למרוץ. חודשיים מאוחר יותר הם הביעו הסכמה.
לפני שמרצ נלחמת בכיבוש או בהתנחלויות, הבינה זנדברג, היא צריכה להילחם בבעיה הגדולה ביותר שלה: חוסר הרלוונטיות. זו הבעיה שלה מאז שיוסי שריד שלף אותה מממשלת ברק ב-2000. שנים העדיפה מרצ להיות צודקת במקום חכמה, והיא נותרה צודקת וצועקת בספסלי האופוזיציה. זה האתוס של מרצ, התנועה שבטוחה שרק היא רואה את האור – ויושבת לבד בחושך. "זו מרצ טהרנית שמתחננת על חייה", כינתה זנדברג את דרכה של גלאון, והבטיחה שאצלה תהיה המפלגה "גורם משמעותי ומכתיב סדר יום".
גולת הכותרת הייתה הצהרה של זנדברג על נכונות לשבת בממשלה עם אביגדור ליברמן, שכבר הבהיר מה דעתו על השותפה-בעיני-עצמה: "זנדברג מייצגת את הפלסטינים ומקומה של מרצ בפרלמנט ברמאללה". ליברמן מגלם בעיני רוב אנשי מרצ סדין אדום זוגי – גם ימין קיצוני וגם סיאוב מוסרי. "זה האיש הכי מושחת בפוליטיקה הישראלית והכי קרוב לפשיזם שיש", אמרה עליו גלאון. זנדברג לא סותרת גם היום את האבחנה של גלאון, אבל מסרבת לאפשר לליברמן לעמוד כסלקטור בשערי הממשלה. "לא אתן שידירו את מרצ מממשלת שמאל-מרכז", היא אומרת.
אז זנדברג רוצה להניח יד שמאלית על הגה השלטון, אבל לא ברור איך זה אמור לקרות. הנכונות לשבת עם ליברמן היא הצהרה כמעט חסרת משמעות, משום שזנדברג מוכנה לכך רק במסגרת של ממשלת שמאל-מרכז. אפילו ממשלת אחדות בראשות הליכוד פסולה בעיניה ("זאת ממשלת ימין. מי שרוצה לשבת עם ביבי שיצביע ביבי. יש את המקור, למה צריך חיקוי?"). זה נועץ את מרצ כמעט בוודאות עמוק באופוזיציה בכנסת הבאה, שבה – על פי כמעט כל סקר שנערך עד כה – הליכוד יהיה המפלגה הגדולה ביותר. גם אם חזון עשרת המנדטים של זנדברג יתגשם, אלו יהיו עשר אצבעות באופוזיציה.
זו ככל הנראה הסיבה שזנדברג כבר מדברת גם על מאבק חשוב מחוץ לספסלי הקואליציה: "בלי מרצ גם האופוזיציה היא לא ממש אופוזיציה. בלעדינו המחנה הציוני לא בדיוק זוכרים שהם מתנגדים לחוק הלאום ולגירוש פליטים". אלא ששני המקרים דווקא מלמדים על כוחה הדל של האופוזיציה: מרצ צעקה, מפלגת העבודה יישרה קו – אבל החוקים התקבלו.
יש דמיון לא מבוטל בין זנדברג לאבי גבאי באופן שבו כבשו את היו"רות. היא תקפה את הטהרנות של מפלגתה, הוא תשליל דנ"א של מפלגתו; היא לא פוסלת את ליברמן, הוא פוסל החזרת התנחלויות וחלוקת ירושלים. שניהם מאתגרים את הקונספציות של השמאל, שניהם מבטיחים לפרוץ את גבולותיו האלקטורליים. ושניהם, כך נראה, נכשלים.
אף על פי כן, זנדברג חולקת על ההערכה שפניה לאופוזיציה. היא טוענת ש"גדילה של מרצ היא מפתח לגדילה של גוש המרכז-שמאל" וממחישה זאת באמצעות עט המונח במאוזן על אצבעה כמו נדנדה: הטיית המשקל שמאלה, היא מסבירה, תביא לזרימת מנדטים שמאלה – מהימין למרכז ומהמרכז לשמאל. במילים אחרות: זנדברג תשתה את המנדטים של גבאי, גבאי ישתה את המנדטים של גנץ, וגנץ – את אלו של נתניהו.
אבל המפה הפוליטית אינה נדנדה. מפלגה גדולה, דוגמת קדימה ב-2005 (וכפי ששואף לעשות גנץ כעת), יכולה לשאוב מנדטים מימין ומשמאל. במקרים אחרים זרימת המנדטים פשוט נעצרת; כך עשה לפיד למפלגת העבודה ב-2013 וכך עשה נתניהו לבית היהודי ב-2015. גם בחירות 2019 מלמדות שמפולת המנדטים של העבודה ימינה לא מקוזזת בקולות הנמחקים ממרצ. המנדטים של מרצ ממילא לא יבואו מהימין, לא יגדילו את גוש המרכז-שמאל ולא ישפרו את סיכוייה להצטרף לממשלה. מכאן עולה שגורלה כרוך בגורלו של השמאל. אבל תמר זנדברג לא עובדת עבור גוש השמאל; היא עובדת בשביל מרצ.
כשאהיה גדולה אני רוצה להיות נפתלי בנט
זה לא מקרה, וגם לא מקרה של הדרת נשים, שפניה של זנדברג נעדרו מכרזות הקמפיין "בלי איחוד הקול אבוד". אפילו אנשים שבכלל לא רצים לכנסת (כמו אהוד ברק וגבי אשכנזי) הופיעו שם – אבל לא זנדברג. היא לא נתפסת כחלק מהגוש הזה ולא מתכוונת לפעול במסגרתו. "אני שומעת שם יותר אגו ושאלות פרסונליות מאשר מהות", היא אומרת, ומבהירה: "לא אהיה בגוש מפלגות שמתחרות מי אחר כך תתפרק ותשב עם ביבי".
גם הבאזוורד השמאלנית "חיבורים" לא נמצאת בלקסיקון שלה. "חיבורים יהיו על בסיס אידיאולוגי. יש במפלגת העבודה חברי כנסת שנושכים את השפתיים במבוכה ממה שקורה שם. אני יודעת, דיברתי איתם, ואני קוראת להם להצטרף למרצ". לאחר ניצחונה בפריימריז היא קראה בשמותיהם של ח"כים מהעבודה ומיש עתיד: סתיו שפיר, מרב מיכאלי, עפר שלח, יעל גרמן ויוסי יונה. שמו של האחרון (שגלש השבוע במורד רשימת העבודה בפריימריז) הופיע גם בפרסומים שהוכחשו על קבוצת הח"כים מהעבודה ששקלו לערוק למרצ. ח"כיות כמו מיכאלי (שהביעה הסכמה עקרונית להצטרף למרצ ב-2008) וגרמן (שהייתה חברת מרצ) מגלמות את הלך המחשבה של מצביעי מרצ פוטנציאליים: פוליטיקאיות של מרצ בהווייתן שמעדיפות לממש את החזון השמאלני על גבי פלטפורמות אפקטיביות ואטרקטיביות יותר.
כדי להפוך גם את מרצ לפלטפורמה כזו, משפיעה ורלוונטית, זנדברג לא מסתכלת על מפלגת העבודה או על יש עתיד אלא דווקא אל הקצה השני של המפה הפוליטית, שם עומד הבית היהודי "שמוביל את המדינה עם שמונה מנדטים".
הוא מוביל כי הוא רלוונטי לממשלה.
"ממש לא. הוא מוביל אותה עם שמונה מנדטים בגלל שהוא מוביל. בגלל שהוא בטוח בעצמו, בגלל שהוא מרים את הראש".
והשמאל לא בטוח בעצמו?
"לא מספיק. אסור לנו לא להתבייש במי שאנחנו, אסור לנו לתת לאף אחד לחלק לנו ציונים בפטריוטיות. ולאף אחד אסור לגרום לנו להגיד, 'אנחנו לא בוגדים".
הימין, היא אומרת, לא רואה בעיניים – וזה בדיוק סוג השמאל שצריך להתייצב מולו. אלא שבינתיים הוא נוצח על ידי "מכונת התעמולה וההסתה של הימין, שגם מאורגנת וממומנת בכסף זר, ולזה אני לא מוכנה יותר. אם יש דבר אחד שנציג לציבור במערכת הבחירות הזאת זה ביטחון עצמי. עד היום השמאל לא היה מספיק כזה".
אלא שארכיון הקרבות העשיר של קודמתה בתפקיד מציע אחרת. זהבה גלאון הייתה דוברת נוקבת של השמאל האידיאולוגי, הטון שלה היה חריף ותקיף, והיא לא היססה להיאבק בבוץ עם אורן חזן מחד ולהכתיר את "שוברים שתיקה" כגיבורים מאידך. היא מסרה תנחומים פומביים לעם הפלסטיני עם מותו של יאסר ערפאת, תמכה בעו"ד גבי לסקי שליוותה את עהד תמימי במאבקה המשפטי ולא קיפלה לרגע את נס המאבק בכיבוש. זה רחוק משמאל מתנצל. אבל גם בתקופתה של גלאון נותרה מרצ עם הנתח הקבוע - חמישה-שישה מנדטים.
למה את מקנאת בימין האידיאולוגי?
"אין אצלם התלבטות בין אידיאולוגיה והשפעה. הם אידיאולוגיים ואז הם משפיעים. והם גם היחידים חוץ ממרצ שמציבים אלטרנטיבה ערכית".
מתחילים להתנצל
זנדברג מניחה שהפרקטיקה הפוליטית שעבדה בשביל שקד ובנט תשרת גם אותה, אבל נראה שהיא לא מכירה בהבדל שבין מצביעי הימין ומצביעיה. הדוגמה המובהקת לכך היא התקשרותה עם משה קלוגהפט, יועץ התקשורת שהיה ארכיטקט הניצחון של הבית היהודי. קלוגהפט, איש ימין חובש כיפה, עזר לנפתלי בנט ב-2013 לשדרג את המפד"ל המנוונת ולנסוק ל-12 מנדטים. הוא זה שהגה את הסלוגן "מפסיקים להתנצל"; לימים אימצה זנדברג את הסיסמה כמעט כמות שהיא, עם "לא מתנצלים" שהובילה אותה בבחירות לראשות מרצ. זה לא היה מקרי: יומיים לאחר ניצחונה התברר שקלוגהפט ייעץ לה באופן יומיומי, במהלך שהוסתר מהבוחרים ושלא דווח כנדרש למבקר המדינה (שהחליט בחודש שעבר לא לקנוס את זנדברג וחייב אותה רק בחריגה מתקרת ההוצאות). זנדברג הכחישה את הקשר במהלך הקמפיין, אבל קלוגהפט עצמו התוודה על כך בראיון לעמית סגל ודרש שהראיון ישודר רק לאחר הבחירות לראשות המפלגה.
זה היה סקנדל. קלוגהפט היה המוח הסכסכני ושלוח הרסן מאחורי כמה מהקמפיינים האלימים ביותר נגד השמאל: הוא יצר את קמפיין "השתולים" שסימן פעילי שמאל כגיס חמישי, הצמיח קרן אנטי-ציונית על ראשה של נשיאת הקרן החדשה לישראל לשעבר נעמי חזן, השווה בין יוסי יונה לחמאס וטען שגלי צה"ל היא "סכין בגב החיילים". בעיני מצביעי השמאל, זנדברג הלכה לישון עם האויב. אפילו חברי מפלגתה תקפו אותה בחריפות: אבי בוסקילה קבע שקלוגהפט הוא קו אדום, אבי דבוש טען שזה "אדם שלא ראוי לעבוד איתו". ניסים דואק, שניהל את הקמפיין של זנדברג בלי לדעת שיש לו שותף סודי, הכתיר את קלוגהפט כ"אויב הגדול ביותר של השמאל".
חיוך הניצחון של זנדברג נמחק. היא שלפה את הקונפטי מהשיער והתייצבה מול המצלמה. "טעיתי בשיקול הדעת", אמרה בסרטון שפרסמה, "כואב לי שכל כך מהר אכזבתי רבים מכם". זה היה אירוני: הפוליטיקאית שרצה לראשות המפלגה עם סיסמת "לא מתנצלים" פותחת את כהונתה בהתנצלות. זנדברג הבטיחה לזרוע במפלגה רוח חדשה – וקצרה סופה.
היום היא טוענת שהסיפור מאחוריה. "טעיתי, התנצלתי, המשכנו הלאה", היא אומרת והודפת בתוקף כל ניסיון לפתוח אותו מחדש. היא מסרבת לומר מה דעתה על קלוגהפט, אילו עצות קיבלה ממנו ומדוע שיקרה לעיתונאים. את האפשרות שקלוגהפט חסר העכבות עשה ממנה צחוק היא דוחה בכעס.
ההתייעצויות עם איש הימין המובהק הן עוד סימפטום לדברים שזנדברג תעשה בשביל לנצח, דברים שיכולים להקפיץ לשמאלן הממוצע את הפיוז. זנדברג מבינה שזו היתה טעות משום שהיא פגעה באנשים, אבל משוכנעת שסלחו לה. היא כנראה צודקת; מה שצריך להדאיג אותה הוא שהחבירה לקלוגהפט גם לא העניקה לה דבר. אחרי שהניסיון המגושם של היועץ להטמיע בוטות באראל "קיבינימט" מרגלית במרוץ לראשות מפלגת העבודה הסתיים בתבוסה, גם ה"לא מתנצלים" של זנדברג לא סוחף את השמאל.
מה שמפספסים קלוגהפט כאיש ימין וזנדברג כאשת מרצ הוא שהאחרונה נתפסת באופן שונה בקרב הבייס של מרצ ומחוץ לו. הדימוי הצעיר, התוסס והלוחמני של זנדברג קרץ לחברי מרצ והביא לבחירתה, אבל הציבור הרחב לא רואה בה אלטרנטיבה שמאלנית מרעננת אלא בדיוק להפך: את האופציה השמאלנית הקלאסית. זנדברג היא נערת הפוסטר של מרצ, אם כל הקלישאות: אשכנזייה, תל אביבית, משכילה, פריבילגית, מעשנת ג'וינטים ולא אוכלת מן החי. היא מגלמת את כל מה שאדם מן היישוב חושב על אשת שמאל. עם פרופיל כזה אפשר לכבוש בקלות את מרצ – וקשה לכבוש איתה.
אבל זנדברג דוחה את הטענה הזאת. היא מספרת על מטה הפריפריה שהקימה ועל ההצלחה של מרצ בבחירות המוניציפליות, מתגאה בתל-אביביותה ותוקפת את האופן שבו הפך המושג שמאל לתג של גנאי. ומעל הכל – היא מבטלת את חשיבות התדמית ומשוכנעת שהבוחרים לא נופלים בפח (קלוגהפט, קמפיינר התיוגים, ודאי יחלוק עליה). "הציבור רואה אמת ומזהה זיוף מקילומטרים", היא אומרת.
איך זה מסתדר עם העובדה שהציבור מצביע למרצ פחות מאשר למפלגות שזנדברג מגדירה "מצעד של כלום ושום דבר" ו"חמישים גוונים של שתיקה וגמגום"? לא ברור. את לפיד היא כינתה "שבשבת", על גנץ היא אומרת שאיננו אמיץ להביע עמדה ערכית – ושניהם נהנים מתחזיות מנדטים שהיא לא יכולה אפילו לפנטז עליהן. העניין הוא שבמציאות, כך היא טוענת, הדרך של מרצ מנצחת כבר שנים. אנחנו פשוט לא רואים את זה בקלפי.
עם סלט הקייל בא התיאבון
כששולמית אלוני הלכה לעולמה לפני ארבע שנים, יוסי שריד כתב שהיא השאירה מורשת, אבל לא בטוח שהשאירה יורשים. זנדברג, יושבת הראש השישית של מרצ, דווקא מציגה את עצמה בגאווה כמי שממשיכה את דרכה. היא כמעט לא הכירה את אלוני באופן אישי, אבל כבר בתחילת דרכה כח"כית סימנה את הדבקות העיקשת באידיאולוגיה כהתנהלות ששכרה הפוליטי בצידה. היום, כשזנדברג ישובה על כיסא היו"ר שחצבה אלוני בדמותה, היא משוכנעת שזה לא השתנה.
זנדברג מספרת שפרופ' דן אריאלי, המומחה לכלכלה התנהגותית שהשתתף לפני חודשיים בכנס פתיחת הבחירות של מרצ, שלח אותה ואת אנשיה לכתוב על דף את כל הסיבות שבגללן אנשים לא מצביעים למפלגה. הם העלו את הסטריאוטיפים הידועים: תל אביבים, מתנשאים, מנותקים. זנדברג עצמה הדהדה את הדברים בסרטון שבו הציגה את אנשי מרצ כ"אנשים שאיתם היית רוצה לאכול סלט קייל" וספגה לא מעט לעג על כך. אבל כשפנו לסקרים ולקבוצות המחקר גילו שהציבור הרחב לא מדביק למרצ את הסטיגמות אלא מזהה את פועלה ומעריך אותו – וזה, היא מציינת, "ממש לא מובן מאליו בפוליטיקה".
העובדה שהאידיאולוגיה של מפלגתה משקפת מציאות שמקובלת על הישראלים – מרעיון שתי המדינות דרך מאבקי השבת ועד מחאת הלהט"בים – מוכיחה לדברי זנדברג שרוב הישראלים באמת-באמת "חושבים מרצ". אין פירוש הדבר שרוב הישראלים יצביעו מרצ, אבל לשם מכוונת זנדברג את הקמפיין: הציבור שתומך ברעיונות המפלגה אבל לא מצביע לה. "זאת המפלגה היחידה שאנשים יכולים להגיד, 'אני מרצ אבל לא הצבעתי מרצ. וזה מרחב העבודה".